7 באוקטובר יצרב בתודעה הישראלית כיום של הפקרה.
הצבא לא בא. המדינה לא באה. אנחנו האזרחים, היינו שם לבד.
בתוך 24 שעות הצבא "נכנס לאירוע", ולראייה, סקרים אחרונים מראים כיצד אמון הציבור בו גבוה מאוד. לעומת זאת, כלל האזרחים מבינים במבחן המעשה כי הממשלה אינה רתומה, קשובה, אפקטיבית ופועלת למענם, ואמון הציבור בה, שהיה נמוך עוד קודם לכן, קרס ל-16%. רבות נכתב על הציניות, הפולטיזיציה, האטימות, חוסר האפקטיביות, הבירוקרטיה. אני מבקשת ללכת מעבר לטיעונים אלה – לגעת בסוגיית עומק ולטעון כי הממשלה אינה אפקטיבית, בין היתר, כי יש בידה הגדרות לא נכונות של המצב – ולכן היא מפעילה פרוקטול עבודה שגוי, שאינו נענה לצרכי הציבור.
כדי לעשות זאת אני מבקשת להציג שלוש מפות שטומנות בחובן גם ידע, אבל יותר מכך – תפיסה. עיון בפער שבין המפות, מסביר את הטענה שלי: אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע טרור המוני ולא (רק) של מלחמה. לכן ניהול השיקום באמצעות הגיון מרחבי המיוצג במפות שמציגות רדיוסים מעזה – אינו רלוונטי. לטרור יש גיאוגרפיה משלו. הוא מצריך פיתוח של תפיסות חדשות, המיוצגות במפות חדשות אשר מבטאות את ההשלכות החברתיות של אירוע טרור המוני ומלחמה. מפות אלו צריכות להוות את נקודת הייחוס לשיקום ולפיצוי המדינתי. במילים אחרות, אני מבקשת לשרטט את הגיאוגרפיה של הטרור, ולהציע לממשלה לחפש בה את הדרכים לשקם ולהגיב לצרכי הציבור.
מפת המלחמה: התפיסה המדינתית
זאת היא מפת הסיכון הבטחוני של מדינת ישראל. היא מבוססת על גיאוגרפיה של רדיוסים של טילים. היא מזינה את כל תפיסת ניהול העורף במלחמה. לכל רדיוס כזה יש השלכות מינהלתיות, חברתיות וכלכליות: את מי מפנים ראשונים? ישובים הנמצאים בטווח 4-0 ק"מ (תכנית "מרחק בטוח"). הם גם נהנים מתמיכה כלכלית וארגונית מלאה. פיקוד העורף ערוך לפינויים. במעגל השני: שדרות וישובים הממוקמים 7-4 ק"מ. עבורם אין פרוטוקול מסודר. בלחימה הנוכחית הם זכו ל"התרעננות" בלבד, ואין להם הגנה כלכלית או ארגונית ייחודית. זהו ההיגיון של הערכות למלחמה. הוא עצמו מחורר מכמה טעמים מרכזיים: תפיסה זו בעייתית, גם בגלל שכפי שמעיד דו"ח מבקר המדינה – על חלק מהטילים (דווקא הקרובי טווח בצפון) אין מערכות הרתעה טובות. והוא בעייתי משום שגם אם מקבלים ונצמדים להיגיון שלו – המדינה מודה בפה מלא שאין בידה פתרונות לערים המרכזיות באזורים אלה כמו קריית שמונה או שדרות, וכלל תכניות הפינוי והטיפול של המפונים נוגעים בישובים קטנים, במספרים קטנים.
לסיכום, המדינה הכריזה על המצב כמצב מלחמה, והפעילה את פרוטוקול הפעולה מבוסס הטווחים. זהו פתרון מחורר, הבנוי על הנחות שטחיות ובלתי מעודכנות. אך זאת לא התובנה המרכזית שאני מציעה כאן. התובנה המרכזית היא שזאת לא מפת הדרכים הנכונה להתייחס בה אל האירוע שלנו.
המפה האזרחית: מיפוי מעשי הטבח
מיזם אזרחי מיפה את מעשי הטבח של ה-7 באוקטובר. זאת אומרת, שכאשר האזרחים עשו "ניטור אזרחי" הם מיפו את אשר על ליבם – לא את הטילים, אלא את הטבח. הטבח הוא לב האירוע עבור האזרחים. והטבח הוא פעולת טרור אלימה ואכזרית במיוחד. כלומר, בעוד שהממשלה מגדירה את האירוע כמלחמה, האזרחים וראשי הערים מנסים לומר לה שמדובר ביותר מזה. באירוע טרור המוני. לאירוע טרור יש מאפיינים אחרים: הוא קשור באוכלוסייה אזרחית. הוא קשור בחיי היום-יום. הוא קשור בהפתעה. והרעיון שלו הוא לייצר אלימות שפוגעת בנימי נפשנו. לטרור של ה-7 באוקטובר יש גיאוגרפיה אחרת מזו של טווחי הטילים. הוא מגיע עד אופקים ועד מושב יכיני. הוא אינו עובד ברדיוסים, אלא קשור בצירי התנועה, בכבישים, בנתיבים: לא המעגל מגדיר אותו – אלא הקו.
אזרחי העוטף חיים תחת איום טילים מזה שנים רבות. לא (רק) על כך עלתה זעקתם. זעקתם וזעקת המדינה כולה היא על הטבח. אבל האירוע אינו מוגדר כאירוע טרור המוני, אלא כמלחמה, לכן המדינה נתנה מענה שההיגיון המחולל שלו הוא הרדיוסים הגיאוגרפיה של הטרור.
מפת יחידות ניהול העורף: מפת גבולות הישובים
קווי הגבול של היישובים, ובפרט אלו של המועצות האזוריות, אינם מורכבים מרדיוסים מסודרים, אלא – יש להם מבנה משל עצמם. מבנה לא ממושמע למפות המלחמה של פיקוד העורף. היישובים והמועצות הם יחידת ניהול העורף בעת חירום.
מפת הטבח מלמדת אותנו על שני מוקדים אזרחיים של הטבח: מושב יכיני (בערך 10 ק"מ מהגבול) והעיר אופקים (22 ק"מ מהגבול). שניהם הרחק מאזורי התמיכה, שכאמור, מבוססים על טווחי הטילים. התושבים, במצוקתם, מגיבים למעשה הטבח. זה מקור החרדה. תושבי אופקים, לדוגמא, מבקשים פינוי משום שטבחו בהם, לא משום שיירטו אותם. לא רוצים לחזור לזירת הטבח. בסרטה "הבית בקריית שמונה", העוסק באירוע הטרור בקריית שמונה שכלל גם הוא טבח משפחות, והתחולל גם הוא ביום חג, מראה ליסה פרץ כיצד הבית נשאר בעיזבונו. אנשים לא רוצים לגור במקום כזה. השכונה והעיר כולה בחוויה של טראומה.
הממשלה הפעילה פרוטוקול מלחמה. אופקים לא בטווח, אז תושביה לא מפונים. הפינוי שלהם לא זוכה למימון. ראשי הערים נתונים בצבת, התושבים אומרים – זה טרור. הבתים שלנו הם זירות טבח. וכלי המדינה הם של מלחמה: אינם מותאמים. אינם נותנים מענה. המדינה לא מבינה מה לא בסדר. לתושבים הם קוראים מפונקים. "נגמר הנופש בבית מלון", הם אומרים להם. לראשי הערים נתן אשל קורא "קוטרים". המדינה אוחזת בתפיסותיה הלא רלוונטיות ובפרוטוקול המגומגם שלה. כל השאר לא בסדר, המדינה בסדר, הרי היא עוקבת אחר הפרוטוקול.
בקריאה דרמטית פרש ראש מועצת שדות נגב מחברותו בליכוד, הוא ניסה בכך לשקשק את מקורות הכוח הפוליטיים ולייצר לחץ על הפוליטיקאים להיות צמודים אצל הציבור. שבוע קודם ראש עיריית נתיבות, יחיאל זוהר, עוד ראש עיר בכיר בליכוד, הביע את זעמו במכתב חמור לראש הממשלה.
מה משותף לראשי ערים אלה? תסתכלו על המפה: הם היו על מפת הטרור, אבל הם לא על מפת המלחמה.
לאן הולכים מכאן? איזה הגיון נוסף ניתן לחולל?
מפת טופוגרפיות חברתיות
בדברים אלה ביקשתי לטעון כי ההגדרה של האירוע כמלחמה – היא זאת שגורמת למדינה להפעיל פרוטוקול לא רלוונטי, וזו אחת הסיבות לכך שהיא נפקדת בסיוע לאזרחים. הפער בין התפיסות מקופל במפה. אנחנו זקוקים למפה חדשה שתנווט אותנו לתפיסת חירום חדשה. לפני כשלוש שנים הקמנו בטכניון את חדר המצב החברתי, בו ביקשנו לתת קדימות לסוגיות חברתיות בבואנו לעצב מדיניות חברתית, בייחוד בשעת חירום. והנה דוגמה למפה אפשרית לתחילת פעולה משמעותית הצמודה לצרכי הציבור. המפה יוצרה על ידי צוות המעבדה במסגרת פרויקט שמיפה נגישות של בעלי מוגבלות וקשישים למרחבים מוגנים באשקלון. מיפינו את תמונת המצב המעמדית, את מפת המוגבלויות ואת השכונות הממוגנות. כל אלה, אני טוענת, הן דוגמאות למפות חדשות המייצגות תפיסות חדשות שהמשמעות המרכזית שלהם היא – בני האדם תחילה. אני טוענת כך: אם מדיניות החירום היתה צמודה לסוציולוגיה של הציבור ולא לגיאוגרפיה שלו – היא היתה מפנה את השכונות הללו בעדיפות גבוהה. למה? כי אין בהם מיגון ותושביהם מאופיינים באחוזים גבוהים יותר של קשישים ושל בעלי מוגבלות.
לכולנו ברור שמה שהיה לא יהיה, שה-7 באוקטובר הוא אבן דרך בזמן הישראלי, אבל מה המשמעות של האמירה הזאת? הנה ביטוי יישומי שלה – מי שרוצה לטפל בעורף בצורה משמעותית, שיניח מידיו את המפות שהוא אוחז, הגיאוגרפיה היא לא המימד החשוב בניהול האירוע. הוא צריך מפות חדשות שמבטאות תפיסות חדשות. הוא זקוק לטופוגרפיות חברתיות: לניתוח של המוגנות, של העריריות, של מפלס החרדה, של העוני, של בעלי הרכבים וחסרי הרכבים. רק מפות חברתיות, המבטאות ידע חברתי שנובע מהיצמדות למצב בשטח, יכולות לסמן לנו את הנתיבים לתפיסות חירום ששמות את הציבור בראש מעייניהן.
