למרות הדימוי הבינלאומי של יפן כמדינה בטוחה ושלווה עם מקדשים שקטים וגני-זן דוממים, על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי 2018, יפן היא המדינה הרועשת ביותר בעולם.
כדי למנוע השפעות שליליות, ארגון הבריאות ממליץ להימנע מחשיפה לרעש מעל 53 דציבלים. "המגבלה הממוצעת החוקית ביפן היא בערך 70, נתון המבוסס על מספרים שלא עודכנו כבר חמישים שנה", אומר פרופ' מאוניברסיטת הוקאידו שדיבר על הבעיה בתכנית טלוויזיה של NHK בנושא זיהום רעש ביפן.
בעוד שהנתונים עשויים להיות מעט מוטים בגלל גודלן העצום של הערים הגדולות ביפן והנוכחות של מספר בסיסי אוויר יוצרי רעש בקרבתה, בהחלט יש יותר מאשר גרגיר של אמת לתמונת הצלילים האינטנסיבית הזו. מסתבר שזיהום רעש הוא אחת הסיבות העיקריות לתלונות של אזרחים בפני נציבות התיאום לסכסוך סביבתי, ארגון ממשלתי המפקח על מפגעים סביבתיים.
כמובן שבאזורים כפריים יש המון כיסים של שקט. אבל בערים הגדולות, השילוב של תרבות של התראות פולשניות בלתי פוסקות, אנשי מכירות שצועקים דילים ומוזיקת הרקע של החנויות, קירות דקים וקמפיינים לרגל בחירות מקומיות עונתיות (רועשות ברמות שלא הכרתם), יוצר מצב בו האוזניים שלך מותקפות ללא הרף – גם אם אינך מודע לכך.
תחנות הרכבת ביפן, במיוחד, נראות כמקום מקלט של רעש, עם הכרזות חופפות בלתי פוסקות וצוותים עם מגפון. בשנת 2008 רופא בטוקיו בדק באופן עצמאי את רמות הצליל של מספר תחנות וגילה כי רמת הרעש זמזמה סביב מאה דציבלים, כמעט פי 5 מהרמה המומלצת של ארגון הבריאות העולמי.
בחיפוש אחר שקט
על פני השטח נראה כי תושבי טוקיו הסתגלו לרחשי העיר. כחובבת שקט ושלווה, חשבתי גם אני שהצלחתי לשלוט היטב על החשיפה שלי לזיהום רעש, על ידי בחירה במקום שקט יחסית להתגורר בו. אולם, לא הבנתי בכמה רעש אנו מוקפים בחיי היום-יום – עד שהכל נעלם.
גילוי זה התרחש במהלך טיול מחוץ לעיר שערכנו בקיץ. יצאנו לקמפינג על שפת אחד האגמים שלמרגלות הר פוג'י. ברגע שהתעוררתי בבוקר יכולתי לחוש שינוי. לפתע הבנתי שאין שום רעש של מנוע, הכרזה, צליל של מזגן, של גלגלי רכבת או אפילו קולות אנושיים. רק ציוץ צרצרים, טרטורי ציקדות רחוקים וציוצי ציפורים. המחשבה שלי התבהרה, ויכולתי ממש להרגיש את הדופק שלי מאט בשקט המבורך.
על פי מחקרי קרדיולוגיה, לזיהום רעש יש קשר ישיר לעלייה בבעיות לב וכלי דם. הלחץ של רעש מתמיד מביא לשחרור תכוף יותר של קורטיזול – הורמון הלחץ הידוע לשמצה – הפוגע בכלי הדם.
על פי מחקרי קרדיולוגיה, לזיהום רעש יש קשר ישיר לעלייה בבעיות לב וכלי דם. הלחץ של רעש מתמיד מביא לשחרור תכוף יותר של קורטיזול – הורמון הלחץ הידוע לשמצה – הפוגע בכלי הדם.
תרבות הרעש היפנית
גורמים תרבותיים עשויים להסביר את העניין המוגבל שמגלה יפן בשקט בשטחים ציבוריים. על פי מחקר שערך דניאל דולן מאוניברסיטת טוהוקו, לחברה היפנית יש נטייה להעדיף את זכויות הביטוי הציבורי – גם כשהם רועשים, חוזרים על עצמם ומעצבנים – על זכויותיהם של אזרחים פרטיים שעשויים להיות מושפעים מהרעש. נטייה זו מחמירה עוד יותר כשמדובר בהתקבצויות מאורגנות, כמו בזמן בחירות כשהפעילים הלאומניים מפיצים את המסרים שלהם בשעת בוקר מוקדמת בקולי קולות צורמים במיוחד.
נקודה נוספת היא שלרעש האורבני ביפן יש גם מאפיין של שירותיות מוסדית המתבטאת בהכרזות וההתרעות המתקיימות באופן קבוע במרחבים הציבוריים. דוגמה ייחודית ליפן הם פעמוני השכונה, שבשעה 17:00 מזכירים לכולם שהערב מתקרב והגיע השעה לשוב הביתה, או התזכורות התמידיות ומונוטוניות של הרכבת שתיכנס מיד לרציף. כל אלה נועדו לסייע לכוון את הציבור. למרבה הצער, הם הפכו לחלק כה נורמלי מתמונת הקולות שהכי מתעלמים מהם.
שתי נקודות אלה עשויות לעזור להסביר את חוסר המידע על זיהום רעש ביפן. נתונים בקנה מידה גדול העומדים לרשות הציבור מוגבלים, ונראה כי רוב המידע מגיע ממחקרים שנעשו על ידי קבוצות עצמאיות ואנשים מודאגים המבקשים להרגיע את הקקופוניה. קבוצת אקטיביסטים בשם Shizukana Machi wo Kangaeru Kai ("קבוצה שחושבת על ערים שקטות") מנסה להגביר את המודעות לנושא אך המאמצים שלהם מוגבלים, ובסופו של דבר הציבור והמוסדות נותרים באדישותם לרעש.
השאלה אם ניתן להשקיט את המרחבים הציבוריים של יפן זו שאלה מורכבת, אך נראה שיש בכל זאת עלייה מסוימת בהכרה בסוג הזיהום הבלתי-נראה הזה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 06.09.2019
יש מצב שיעניין אתכם
