השנה היא 2005 ומפיקי טלוויזיה מרשת NBC האמריקאית צריכים לקבל החלטה. הערוץ בדיוק קנה את הזכויות לסיטקום הבריטי המצליח "המשרד", ועתה, הגיע הזמן להחליט באיזו עיר אמריקאית תתרחש הסדרה (אך לא תצולם: כל הסדרה צולמה בלוס אנג'לס). הקומדיה הבריטית התרכזה בחיי המשרד האפורים של המעמד הבינוני-נמוך בעיר אנגלית פוסט-תעשייתית. כתכנית מוקומנטרית, היא ניסתה לדמות אווירה אותנטית ולא נוצצת: רוב השחקנים לא היו יפים במיוחד והנוף מחלונם לא השקיף לעבר ביג-בן או העין של לונדון אלא אל שממה תאגידית דיכאונית. לפיכך, יוצרי התכנית הבריטית בחרו למקם את התכנית בסלו, עיר קטנה ממערב ללונדון, הממוקמת כמה קילומטרים משדה התעופה הית'רו וידועה בעיקר כמקום נוראי לחיות בו (מקור השם סלו באנגלית עתיקה הינו ״מקום בוצי״). ״אם תרצו לדעת איך נראתה סלו בשנות ה70", אומר קומיקאי יליד המקום, ״תסעו לשם עכשיו". המקום כל כך דכאוני שה-BBC הפיק שם תכנית בשם "Making Slough Happy" אשר כל מטרתה היתה להעלות את רמת האושר בעיר.
אם כך, התכנית האמריקאית לא היתה יכולה להתרחש בעיר כמו ניו-יורק או פילדלפיה, ואפילו לא סנט לואיס או פיטסבורג (לערים הללו יש, לפחות, קבוצות ספורט). לבסוף, מפיקי התוכנית בחרו בסקרנטון, פנסילבניה. הבחירה היתה טובה: כמו סלו, סקרנטון הינה עיר תעשייתית לשעבר שימיה היפים מאחוריה. בשנת 2014, האתר Business Insider קבע כי סקרנטון היא The #1 Hangover City in America, ותושבי סקרנטון מתפתים לטיפה המרה מסיבה טובה: במחקרים אחרים נקבע כי המחוז של סקרנטון היא הכי פחות מאושרת בארצות הברית.
מפיקי הסדרה בחרו בסקרנטון כי הם, בדומה ליוצרים הבריטים, שאפו להביא לידי ביטוי את הדכדוך העירוני הפוסט-תעשייתי שאינו מופיע בתכניות נוצצות כגון ״גוסיפ גירל״ או ״מד מן״. המפיקים של ״המשרד״ האמינו כי סקרנטון – ולא ניו יורק או סן פרנסיסקו – היא העיר המושלמת עבורם, כמטאפורה לשינויים החברתיים, הכלכליים והמרחביים שהתרחשו בערי ארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים, תקופה שבה צמח האי-שיוויון באופן משמעותי והחלום האמריקאי התגלה לרבים כסיוט. גם בכתבה זו, אשתמש בסקרנטון ככלי דרכו ניתן לבחון תהליכים היסטוריים ארוכי טווח ומאבקים חברתיים מורכבים. באמצעות סקירת ההיסטוריה של עיר תעשייתית עגומה במיוחד, סקרנטון מתגלה לא רק כמרחב המושלם לסיטקום אמריקאי אודות דכאונות החיים הקפיטליסטיים אלא גם כמקום שיכול להסביר איך, לעזאזל, דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית.
בערב האחרון לפני הבחירות לנשיאות, רגע לפני שנפתחו הקלפיות, דונלד טראמפ היה צריך לבחור איפה לחתום את הקמפיין שלו. באותו ערב גורלי, הוא בחר לנווט את המטוס הפרטי שלו לעבר סקנרטון, פנסילבניה. למרות אופיה האפרורי של העיר והעובדה שטראמפ כבר ביקר בה במהלך הקמפיין, החלטה זו לא הפתיעה רבים. כל סוקר דעת קהל או יועץ אסטרטגי ידע כי בשביל להיבחר לנשיאות, טראמפ היה חייב לקחת את פנסילבניה. בשביל לקחת את פנסילבניה, טראמפ היה צריך את קולם של לבנים ממעמד הפועלים אשר בעבר הצביעו – בגלל הזדהותם עם איגודי עובדים – עבור המפלגה הדמוקרטית. בקיצור, כדי להפוך לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ היה צריך את סקרנטון, פנסילבניה: עיר ש-84 אחוז מתושביה לבנים אך רק 18 אחוז סיימו קולג'. עבור בריון כמו טראמפ, שנהנה להשפיל את יריביו, היתה עוד סיבה טובה לנסוע דווקא לעיר נשכחת בצפון-מזרח פנסילבניה: אביה של הילארי קלינטון גדל ונקבר בסקרנטון, וסבה עבד שם במפעל תחרה. כאשר דונלד טראמפ צעד לעבר הבמה בערב הבחירות, איצטדיון הכדורסל של המכללה המקומית הבינונית בסקרנטון היה מלא עד אפס מקום. ״אנחנו הולכים להחזיר את הכורי הפחם עובדי המפעלים, ופועלי הפלדה, לעבודתם!״ הכריז טראמפ בדרמטיות. לרגע שכחו אנשי סקרנטון את קשיי היום-יום והריעו לחלום שדונלד טראמפ הציג בפניהם: חלום בו סקרנטון חוזרת לגדולת העבר שלה.
עירם של איגודי עובדים וג'יין ג'ייקובס
סקרנטון סימלה פעם את העתיד האופטימי של ארצות הברית, לא את עברה הנכחד. עד היום, בכניסה לעיר, יש שלט ענק המציג בגאווה את הכינוי של העיר עוד מהמאה ה-19: The Electric City. סקרנטון נקראה כך כי בשנות השמונים של המאה ה-19 סקרנטון הקימה את מערכת התחבורה הציבורית הראשונה שהיתה מבוססת לחלוטין על חשמל. בשנים אלו, מהגרים רבים – לרוב קתולים מאירלנד ואיטליה – נהרו לעיר כדי לעבוד במפעלי פלדה, מכרות פחם ובחברות הרכבות. מרבץ הפחם הגדול ביותר בארצות הברית נמצא על אדמות סקרנטון, וקו הרכבת המרכזית בין האגמים הגדולים של המערב התיכון (ה-midwest) לנמל בניו יורק עבר דרך העיר. זה אינו הגזמה לומר כי במאה ה-19 סקרנטון היתה במוקד המהפכה התעשייתית האמריקאית. באותה עת הוקמו בעיר שכונות, ספריות, כנסיות, פארקים ואפילו כמה אחוזות ויקטוריאניות.
סקרנטון סימלה פעם את העתיד האופטימי של ארצות הברית. מתוך: Boston Public Library Tichnor Brothers collection
הפחם והרכבת היו אמנם מקורות העושר של העיר, אך שגשוגה של סקרנטון נבע מכך שלא כל העושר נשאר בידיים של כמה בעלי הון ספורים. סקרנטון, כמו ערים אחרות בארצות הברית, נקראה על שמו של הקפיטליסט שהקים את הרכבת והמפעל הראשונים בעיר. אך סקרנטון ושותפיו העסקיים למדו במהרה שהם יאלצו לחלוק את עושרם עם כלל האוכלוסיה. הלקח הראשון הגיע ב-1877. לאחר שהרכבת – המעסיקה הגדולה בעיר למשך מאה שנה – הודיעה כי היא מורידה את שכרם של העובדים, הפועלים הכריזו על סכסוך עבודה והשביתו לחלוטין את אחת מעורקי התנועה המרכזיים של ארצות הברית דאז. כאות סולידריות עם עובדי הרכבת, כמעט כל העיר הפסיקה לעבוד. באחת השביתות הכלליות הגדולות בהיסטוריה של ארצות הברית, שלושים מתוך ארבעים אלף העובדים בעיר שבתו. השביתה איימה על ההגמוניה הקפיטליסטית ולכן בעלי ההון הזעיקו את הצבא הפדרלי. חיילים פיזרו את השביתה במסע אלימות ברוטלית אשר הביא למותם של ארבעה פועלים.
בטווח הקצר, הפועלים הפסידו: הם חזרו לעבודה אך שכרם לא עלה. אך בטווח הארוך, הם היו המנצחים. מאותו רגע ואילך, איגודי עובדים של פועלים פשוטים, לרוב קתולים, הפכו לכוח משמעותי בעיר. שנה לאחר השביתה הגדולה, טרנס פודרלי, פועל ומנהיג עובדים, נבחר לראשות העירייה לדאבונם של אנשי העסקים המקומיים. כמה שנים לאחר מכן, פודרלי עמד בראשה של איגוד העובדים הגדול ביותר בארצות הברית, ״אבירי העבודה". בניגוד לאיגודי עובדים אחרים בתקופה זו, אבירי העבודה איגדו לא רק עובדים מיומנים ולבנים אלא גם מהגרים ללא כל מקצוע, לרבות נשים ושחורים. הם נלחמו עבור צמצום שעות עבודה, תנאים משופרים ושליטה על קצב העבודה. בשיאם הם הגיעו לכמעט מיליון איש והיה להם את הכוח להשפיע על המדיניות הכלכלית של מקבלי ההחלטות בוושינגטון.
בסקרנטון, פודרלי ואיגודי העובדים הובילו לפריחה עירונית שנבעה בעיקר ממשכורת גבוהות והשקעה מאסיבית בעיר, לרבות הקמת אותה מערכת תחבורה חשמלית מפורסמת. ב-1902 שוב פרצה שביתה בעיר, שבשלב זה כבר היתה ידועה כאזור בו העובדים חזקים ומאוגדים. הפעם, המדינה כבר לא פנתה לאלימות אלא לבוררות, ואיגוד כורי הפחם השובת הגיע להישגים נאים. כיום, ניתן למצוא בכניסה לבית משפט בעיר את פסלו של ג'ון מיטשל, המנהיג האגדי של אותו איגוד. בדומה לפודרלי, גם כאן ניתן לראות שסקרנטון ידעה לייצא מנהיגי עבודה גדולים: כמה שנים לאחר השביתה בעיר מולדתו, מיטשל נאבק בג'ון רוקפלר הצעיר בשדות הפחם של קולורדו וכך הפך לגיבור בקרב מיליוני עובדים אמריקאים. במחצית הראשונה של המאה העשרים סקרנטון המאוגדת היוותה לפועלים רבים – ובניהם סבתה של הילארי קלינטון ומשפחתו של סגן הנשיא ג'ו ביידן – את קפיצת הקרש ממעמד הפועלים למעמד הביניים. לאיגודי העובדים היתה נוכחות חזקה מאוד במפלגה הדמוקרטית באותן שנים ופועלים קתוליים שלטו בפוליטיקה המקומית. הם נטו לחגוג את שגשוגם בפסטיבלים ומצעדי ענק ביום פטריק הקדוש (האירים) וביום קולומבוס (האיטלקים). עד היום, תהלוכת יום פטריק בסקרנטון היא השניה בגודלה בארצות הברית ביחס לגודלה של העיר. בשנות השלושים האוכלוסיה הגיעה לשיא של 140 אלף (כיום היא עומדת על מחצית ממספר זה) והחנויות, הרחובות והפארקים היו גדושים באנשים. סקרנטון היתה גם עיר הולדתה של מבקרת הערים הכי חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית, ג'יין ג'ייקובס. היא גדלה והתגוררה שם בימי הזוהר של העיר. נראה כי כאשר ג'ייקובס ביכתה על התכנון העירוני הלקוי, המנוכר והמפלג בניו יורק של שנות השישים, שלא ראה ברחוב העירוני כמרחב חברתי מלא חיים, היא שאבה השראתה מעיר ילדותה. לסיכום, סקרנטון השוקקת של אמצע המאה העשרים היתה לאידיאל של הצלחה עירונית.
כשלאנשי הפלדה נשבר הלב
כיום, כאשר אנו שומעים על קריסתו של מעמד הביניים והטרנספורמציה של אזור צפון-מזרח ארצות הברית ממרחב תעשייתי משגשג ל״חגורת חלודה״ ענייה, נוטים להצביע על תהליכי גלובליזציה כמנוע העיקרי לשינוי. גם בסקרנטון שיחקה הגלובלציה תפקיד חשוב. מאז שנות השבעים מפעלים רבים נסגרו ועברו למדינות אחרות, כולל מפעלים לייצור כפתורים, טקסטיל ומשי. גם מפעל התחרה בו עבד סבה של קלינטון נסגר בשנת 2002. אך סיפור נפילתה של סקרנטון יותר מורכב מהנרטיב המוכר על הגלובליזציה. בשנות החמישים החברה האמריקאית החלה להתרחק משתי אבני הייסוד של העיר: רכבות ופחם. באותן שנים ארצות הברית עברה מהפכה מרחבית עם המעבר מהעיר לפרבר. רשת ממשלתית של כבישים מהירים החליפה את רכבות אוכלת-פחם במכוניות זוללות-נפט. העיר האידיאלית של ג'יין ג'ייקובס, בה אנשים הלכו הרבה ברגל או נסעו בתחבורה ציבורית, החלה להיעלם מהנוף האמריקאי, כאשר הקניון החליף את רחוב הקניות המרכזי. שינויים מרחביים אלו פגעו בכל עיר אמריקאית, אבל עבור סקרנטון של הפחם והרכבות, זו היתה מכת כואבת במיוחד.
תושבים שלא יכלו להרשות לעצמם בית בפרברים נאלצו להתמודד עם מכה נוספת. באותה עת, סקרנטון החלה לשלם את המחיר האקולוגי הכרוך בכריית פחם במשך כמעט מאה שנה. מאז תחילת המאה העשרים, תושבי סקרנטון נלחמו עם בעלי המכרות כדי שלא יחפרו יותר מדי מכרות מתחת לשכונותיהם. לא תמיד הם ניצחו במאבקם וסקרנטון הפכה עם השנים למכרה אחד גדול. כאשר חברות האנרגיה החלו לנטוש את מכרות הפחם עבור בארות נפט בשנות החמישים, הם לא דאגו לסגור אותם כמו שצריך. תוך זמן קצר, העמודים התת קרקעיים קרסו ואיתם בתים ולפעמים אף רחובות שלמים. תאגידים גם השאירו מאחוריהם פסולת תעשייתית רבה. אזורים מסוימים בעיר עלו באש ובערו במשך שנים, עד שסוף סוף המדינה כיבתה את השריפה. ב-1970, שר הכרייה בפנסילבניה הכריז כי לאור כמות הבורות האדירים מתחת לעיר, יותר ״כלכלי״ לנטוש את כל העיר מאשר לנסות לתקן את הבעיה. זה כמובן לא קרה, כי בעוד שקל להון לנטוש עיר, לדיירים האנושיים שהתגררו בה זה אף פעם לא כה פשוט.
כך, סקרנטון החלה את קריסתה העירונית – תרתי משמע. מערכת התחבורה החשמלית שהיוותה מקור לגאווה נסגרה ב-1968. עד 1973 כל מכרות הפחם באזור ננטשו והרכבת פשטה רגל. איגודי העובדים פעלו בעיקר בסקטורים הללו, ולכן גם הם לרוב נעלמו. ממוקד התעשייה האמריקאית וסמל להתקדמות מדעית ועירונית (״עיר החשמל!״) הפכה סקרנטון לעיר נשכחת ומוזנחת. תוך כמה עשורים היא איבדה מחצית מהאכלוסיה שלה. באופן אירוני (אם לא טראגי) היום לא ניתן להגיע לעיר ברכבת, רק ברכב פרטי.
אם תלכו לקניון המרכזי של סקרנטון (אני לא באמת ממליץ לכם לעשות זאת), תראו מגוון מחוות לתכנית ששמה את העיר שוב על המפה. אך למרות האווירה הקלילה ב״משרד״, יש מעט מאוד על מה לצחוק במציאות העגומה של סקרנטון כיום. כשליש מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, והתקשורת המקומית מדווחת בשנים האחרונות על עליה חדה בתפוסה בבתי התמחוי. ״אני לא חושב שיש עדיין מעמד ביניים בעיר", אומר כומר קתולי ופעיל חברתי בשם ג'וזף קלי, ״או שאתה מצליח מאוד או שאתה עני". לפי קלי, הבעיה הכי נפוצה אינה אבטלה אלא עבודות שלא משלמות מספיק בכדי לחיות חיים של כבוד. המעסיק הפרטי הכי גדול בעיר כבר אינו מפעל עם איגוד עובדים חזק אלא ענקית הקמעונאות וולמארט. וולמארט ידועה כמחסלת ערים קטלנית במיוחד, היות ולא רק שהיא גורמת למרבית העסקים הקטנים להיסגר אלא גם בגלל שהיא משלמת שכר כל כך מזערי לעובדיה שאחוז גדול מהם זקוקים לתלושי מזון בשביל לסגור את החודש. בדומה לערים פוסט-תעשיתיות אחרות כגון דטרויט, המשבר הכלכלי לא פסח על המגזר הציבורי. מאחר ורבים עזבו את העיר ואלו שנותרו מאחור אינם מרוויחים מספיק בשביל לשלם מיסים, בשנת 2012 סקרנטון מצאה את עצמה על סף פשיטת רגל. כתגובה, ראש העיר חתך את המשכורת של כל עובדי העיר לשכר מינימום למשך שבועות רבים. עם המשבר הפיסקאלי הגיע כמובן גם גל ההפרטות. במרץ השנה, העיר הפריטה את הנכס האחרון שלה: מערכת הביוב. לצמצום ההוצאות הציבוריות היתה השפעה קשה גם על בריאותם של תושבי העיר. מוקדם יותר השנה, משרד הבריאות מצא כי עשרים אחוז מהילדים מתחת לגיל שבע סובלים מרמות גבוהות מדי של עופרת בדם, אחוז גבוה בהרבה מהממוצע הארצי (לא ברור אם הבעיה נובעת מהמים או ממבנים ישנים). המצב התקציבי כל כך חמור שאפילו תשלומי החנייה בעיר עברו למיקור חוץ. כיום תושבי העיר חוששים כי בקרוב החנייה בקניון ובקולנוע כבר לא תהיה בחינם. אך ללא ספק, הסיפור הכי מזעזע שפורסם סביב ההפרטות היה הסקנדל ״ילדים תמורת כסף״ (Kids for Cash): בשנת 2008, שני שופטים מחוזיים מסקרנטון הורשעו על כך שלקחו כסף מקבלן בתי מעצר פרטיים לנוער. בתמורה ל״עמלה״ נדיבה, השופטים מילאו את בתי המעצר הפרטיים (ואת כיסו של הקבלן) באמצעות החמרת עונשם של ילדים רבים, שנשלחו למעצר אפילו על עבירות קטנות כגון גניבת סרטי DVD מוולמארט.
"תירו בי עכשיו"
ביום לאחר העצרת של טראמפ, סקרנטון, כמו כל אמריקה, הלכה לקלפי. בבחירות של 2012, כמו ברוב הבחירות במאה השנים האחרונות, תושבי סקרנטון והסביבה הצביעו באופן גורף עבור המפלגה הדמוקרטית (בבחירות הקודמות התוצאות עמדו על כ-63 אחוז לאובמה וכ-36 אחוז לרומני). אך ב-2016, התוצאות כבר נראו אחרת לגמרי: הילארי אמנם ניצחה, אך על קודקודם של כשלושת אלפים קולות. בבחירות הללו, עשרת אלפים איש שהצביעו לאובמה לא הצביעו להילארי. לעומת זאת, כמעט 15 אלף שלא הצביעו לרומני הצביעו לדונלד טראמפ. לבנים ממעמד נמוך, כמו אלו בסקרנטון, הם אחראים העיקרים לכך שטראמפ לא רק לקח את פנסילבניה, אלא את הבית הלבן.
בסקרנטון ניתן לא רק להצביע לאחד המועמדים, אלא גם לרשום בפתק כל שם שהוא. בדרך כלל, בקלפיות מסוג אלו ניתן למצוא קצת הצבעות לבאגס באני או דאפי דאק. הפעם, אנשים בסקרנטון רשמו דברים כמו: None of the above, Anyone Else, Shoot me now, We deserve better, God Save us. נראה כי גם ההצבעה לטראמפ נעשתה מתוך ייאוש עמוק מהידרדרות העיר ומתוך תקווה שהוא יקיים את ההבטחות הפופוליסטיות שלו להחזיר את המפעלים של פעם (אל תבנו על זה). בראיונות לאחר הבחירות חוזר אותו מסר: אלו שהצביעו לטראמפ עשו כך לא כי הם העריצו אותו אלא כי הם היו נואשים לשינוי – כל שינוי – גם אם מדובר בדמגוג גזען. ״אנשים איבדו את עבודתם, את בתיהם, את ביטוח הבריאות שלהם״, הסבירה תומכת מקומית של טראמפ. ״הדבר האחרון שנותר להם לעשות זה להצביע".
עם הרצתם של מועמדים המזוהים עם הון-שלטון כמו הילארי קלינטון, המפלגה הדמוקרטית נטשה בשנים האחרונות את מעמד הפועלים האמריקאי בכלל ואת תושבי סקרנטון בפרט. כעת, לאחר שנים של אכזבות, תושבי סקרנטון נטשו את המפלגה הדמוקרטית. ״אני המומה", הודתה נציגת המפלגה הדמוקרטית במחוז של סקרנטון. ״מסתבר שהם כעסו הרבה יותר ממה שהבנו". אם היא היתה לוקחת את הזמן להביט אחורה על ההיסטוריה הארוכה של סקרנטון, אולי היא לא היתה כלכך מופתעת.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 16.12.2016
יש מצב שיעניין אתכם
