עצמו עיניים לרגע. דלגו לשנת 2040. עכשיו הסתכלו על רחובות הערים בישראל אחרי שהשלמנו את מהפכת האנרגיה – ההעדפה להולכי הרגל והאופניים הופנמה מזמן והתנועה המנועית העיקרית היא של תחבורה ציבורית מגוונת וכולה מונעת חשמל. הכל שקט וללא עשן. מדרכות מרווחות מוצלות בעצים. אם תצליחו להציץ מעבר לצמרות המצלות תוכלו לראות את חזיתות הבתים מחופות בפאנלים סולאריים מעוצבים, המגינים מקרינת השמש והופכים אותה לאנרגיה חשמלית. תמונה דומה תראו מכל מגדל אליו תעלו. כל גגות העיר מכוסים בפאנלים או בגינות מסוגים שונים. חלק מהפאנלים משמשים כפרגולות המצלות על הגג והופכת אותו למרחב ציבורי אפקטיבי. יותר מ-50% מהחשמל הדרוש לעיר מיוצר בתוכה ומייצר הכנסה לתושבים ולעסקים. ייצור החשמל על הגגות ובחזיתות הבניינים דורש התארגנות של התושבים, וחלק ניכר מהתושבים מאורגנים בקואופרטיבים ובהתארגנויות אחרות שנוצרו כדי לייצר חשמל והתרחבו כדי לספק לעירייה שירותים נוספים, כמו טיפול בפסולת אורגנית, טיפול בנגר עילי, טיפוח השצ"פ הצמוד לבניין ועוד.
מי שיסכים לפקוח את עיניו ולחזור למציאות של ישראל 2021 ודאי ישאל – איך נגיע לשם?
בכתבה הבאה אתאר את הפוטנציאל הגלום במעבר לאנרגיה מתחדשת ואת השינויים הנדרשים בניהול ובהתייחסות לשימוש באנרגיה במרחב העירוני, כמו גם את האתגרים בדרך לשם.
דרוש: שינוי דרמטי במשק האנרגיה
כדי לאפס את פליטות גזי החממה ולמתן את משבר האקלים, ישראל נדרשת, בדומה ליתר מדינות העולם, לעבור לייצור של אנרגיה מתחדשת שאינה מבוססת על שריפת דלקים פוסיליים. ראש הממשלה הצהיר בוועידת האקלים האחרונה כי ישראל תפחית את פליטת הפחמן ותשלים את המעבר לאנרגיה מתחדשת עד שנת 2050 – אך בדבריו לא היו מחויבות מפורשת או יעד להפחתת פליטות בשיעור מסוים.
ייתכן שהסיבה לכך היא שבימים אלו מתנהל מאבק פוליטי בין משרדי הממשלה על התכנית שתגבה את הצהרת ראש הממשלה. משרד האנרגיה הציב יעד של הפחתת פליטות במשק האנרגיה לבדו ב-30% עד 2030 וב-80% עד 2050. טיוטת הצעת חוק אקלים, שגיבש המשרד להגנת הסביבה, מדברת על הפחתת פליטות של 73% בכלל המשק עד 2050. אלו עדיין לא יעדים של איפוס פליטת כמו מדינות אחרות, אבל לפחות ישראל התחילה מהלך של הצטרפות למדינות העולם הקובעות לעצמן יעדים המשקפים מחויבות אמיתית להפחית את עוצמת המשבר. בלי קשר למאבק בין המשרדים, ברור לכל שכדי לעמוד ביעדים הללו נדרש שינוי דרמטי במשק האנרגיה של מדינת ישראל, ומעבר לאנרגיות מתחדשות.
בישראל, עיקר הפוטנציאל הוא אנרגיה סולארית. פוטנציאל האנרגיה מרוח הוא קטן יחסית, ובתוך העיר אין לכך היתכנות עם משטר הרוחות בישראל. טכנולוגיה לניצול אנרגית הגלים בים כבר קיימת ופועלת אלא שהיא דורשת מזח פנוי. בישראל הצפופה עם קו החוף המצטופף, נראה לא סביר לרצף את קו החוף במזחים בנויים לייצור אנרגיה מגלים, במיוחד לעומת הרווח האנרגטי הצפוי. לכן, למעשה, בהינתן הטכנולוגיה הנוכחית, כשמדברים בישראל על אנרגיה מתחדשת מדברים על אנרגיה סולארית, על יתרונותיה וחסרונותיה, ועל האתגרים שהיא מציבה בפני מתכנני משק האנרגיה ומתכנני הערים.
אם בעבר חברת החשמל ייצרה והוליכה את החשמל לכל צרכן בישראל, כיום ישנם כבר כמה תאגידים שנכנסו לשוק הייצור (אם של אנרגיות מתחדשות ואם בייצור אנרגיה מגז). מעבר לייצור מאסיבי בתוך השטחים המבונים, משמעו שחלק גדול מהעושר מגיע לרשויות המקומיות או ישירות לתושב המייצר את האנרגיה הסולארית בבניין שלו.
ייצור אנרגיה סולארית – מהשטחים הפתוחים אל מרכזי הערים
ייצור חשמל מאנרגיה סולארית מאתגר בכמה היבטים, ובראשם, השטח הגדול שנדרש כדי לייצר חשמל בהיקפים משמעותיים, וכן התלות בשמש על פני היום ובעיקר על פני עונות השנה, כאשר בחודשי החורף נרשמת ירידה ניכרת בייצור החשמל.
השטחים הגדולים הנדרשים לייצור מציבים אתגר במיוחד במדינה צפופה כמו ישראל. האתגר הוא כפול: כיצד לא לתפוס שטחים פתוחים גדולים הנמצאים במחסור חמור בישראל (כן, כן, גם בנגב); ואם מייצרים באזורים פחות מאוכלסים בנגב ובצפון הארץ אז סוגיית ההולכה של החשמל המיוצר הופכת למכשול משמעותי, הן מבחינה תקציבית והן בשל תפיסת שטח על ידי קווי ההולכה עצמם.
לכן ייצור חשמל בתוך השטח המבונה של הערים והיישובים הוא נתיב קריטי לעמידה של ישראל ביעדים. ייצור חשמל בשטחים המובנים הוא גם בעל פוטנציאל לשינוי מערכת היחסים בין התושב וצרכן האנרגיה לבין יצרן האנרגיה. במקום שני קצוות של כבל שלמעשה אינם רואים האחד את השני באופן ישיר, הצרכן והיצרן הולכים להתקרב או אפילו להתאחד באותו משק בית. אם בעבר חברת החשמל ייצרה והוליכה את החשמל לכל צרכן בישראל, כיום ישנם כבר כמה תאגידים שנכנסו לשוק הייצור (אם של אנרגיות מתחדשות ואם בייצור אנרגיה מגז). מעבר לייצור מאסיבי בתוך השטחים המבונים, משמעו שחלק גדול מהעושר מגיע לרשויות המקומיות או ישירות לתושב המייצר את האנרגיה הסולארית בבניין שלו.
וכך, אם עד עכשיו השאיפה הייתה להעלים מהעין את רשת החלוקה בתוך הערים ולהכניס אותה מתחת לאדמה, במצב החדש הרשת הופכת להיות בעלת חשיבות מרכזית בתכנון, זאת כדי לאפשר ניצול מקסימלי של האנרגיה המיוצרת במרחב הגיאוגרפי הקרוב – השכונה, הרחוב – ואגירה שלה בקרבת מקום, ככל האפשר. צריך לזכור כי רשת ההולכה מאותגרת באופן משמעותי מכיוון שמקום ייצור החשמל לא יכול להיקבע לפי שיקולי ההולכה והצריכה, אלא הוא תלוי בשטחים פנויים לייצור אנרגיה סולארית – גגות שטחים חקלאיים, כבישים ושטחים פתוחים כאפשרות אחרונה. ייצור חשמל בתוך השטח המבונה של הערים והיישובים יאפשר את הקטנת התלות ברשת ההולכה מהשדות הסולאריים לערים, שהופכת להיות צוואר בקבוק.
מה עושים עם הפסקות חשמל, או: איך לייצר "חוסן אנרגטי"?
אז מה היה לנו? הבנו שייצור אנרגיה סולארית בתוך השטח המבונה מפחית את הלחץ על ייצור בשטחים פתוחים, מקטין את הצורך בהולכה משטחי הייצור בפריפריה, ומבזר את העושר הנוצר מייצור האנרגיה הסולארית לכלל האזרחים והרשויות המקומיות. אבל – הוא גם טומן בחובו אתגרים, כמו גם הזדמנויות, עבור המרחב העירוני.
תכנון עירוני המטמיע סוגיות סביבתיות, לרבות ייצור וצריכת אנרגיה, יהפוך להיות צורך בסיסי מכיוון שהוא יספק לבניין, בין אם בניין מגורים ובין אם בניין מסחרי, ערכים מוספים חיוניים למציאות של המאה ה-21.
ככל שתתפתח הטכנולוגיה של אגירת אנרגיה ויישומה בתוך השטחים המבונים תקודם האפשרות לעבור בשעת הצורך למערכת מנותקת רשת, כזאת הנסמכת על ייצור ואגירה של אנרגיה במרחב הנתון. מערכת כזאת מאפשרת להמשיך ולהפעיל מכשירים חיוניים גם במקרים של הפסקות חשמל, שצפויות להמשיך ולהתרחש נוכח אירועי קיצון של מזג האויר. כך, העובדה שייצור האנרגיה מתרחש באותו המקום של צריכת האנרגיה הופכת להיות משמעותית, ולא רק בהיבט של יצירת הכנסה לתושבים ולרשויות המקומיות – זה מאפשר "חוסן אנרגטי" עבור הבניין או השכונה.
בניית חוסן כזה בפריפריה כמו גם בערי המרכז, תהפוך ליעד חיוני, והיא צפויה לשנות את ההתייחסות למעטפת החיצונית של הבניין – ממרכיב אסתטי, במקרה הטוב, המעטפת תהפוך לתשתית חיונית המבטיחה אספקת אנרגיה רצופה. באותו אופן גם שפ"פים ושצ"פים מרוצפים טומנים בחובם פוטנציאל לייצור אנרגיה סולארית שחיוני לנצל אותו.
התארגנות כלכלית משמעותית יותר מאשר ניקיון חדר מדרגות
מהפכת ייצור האנרגיה שתוארה כאן טומנת בחובה גם הזדמנויות לשינוי חברתי ולצמצום פערים ואי שוויון, כאשר ההזדמנות הכלכלית מצויה לא פחות, ואולי אף יותר, באזורים פריפריאליים. תכלית המבנה מתרחבת מאספקת מחסה מבודד, והוא יכול להוות בסיס ליצירת התארגנויות כלכליות ברמת הבניין, הרחוב או השכונה. כלל ההזדמנויות האלו ויתרונותיהן תלויות בהתארגנות משותפת מסועפת ועמוקה יותר מאשר ניקיון חדר המדרגות.
להתארגנויות אלו, המעוגנות בבסיס כלכלי, פוטנציאל לשנות את המרקם החברתי העירוני, ולהפוך את תושב העיר או היישוב לחבר בהתארגנות אחת או יותר. לשם כך יש צורך בקבלת החלטות יצירתיות ואמיצות בתחום ייצור החשמל בשטחים המבונים ובתחום הצריכה ובדרך חישוב התעריף על מנת לעודד התייעלות אנרגטית והתנהלות פחות בזבזנית באנרגיה.
ומה קורה בינתיים?
כאמור, בעולם ובישראל מבינים סוף-סוף שדרוש שינוי דרמטי כדי להפחית את עוצמתו של משבר האקלים, והצעדים הראשונים שעשה ג'ו ביידן עם מינויו לנשיא ארצות הברית היו לסמן את שינוי הכיוון הדרוש. ימים יגידו אם ממשל ביידן ימלא את תפקידו ההיסטורי בהובלת השינוי, אך צריך לזכור שבינתיים, בעשור האחרון, מי שהובילו בפיתוח של התהליכים הדרושים בתחום האנרגיה היו דווקא ערים בכל העולם, שלא המתינו לממשלות כדי להתקדם ולהציב לעצמן יעדים שאפתניים בהתמודדות עם משבר האקלים. ברחבי העולם הערים שועטות קדימה מבחינת היערכות וחשיבה יצירתית ואמיצה, והממשלות המרכזיות הולכות בעקבותיהן.
כך למשל רשת הערים C40 מאגדת ערים מרחבי העולם, בהן פריז, לונדון, שנחאי, סאול ואחרות – וגם תל אביב-יפו – ופועלת לשיתוף ידע, פיתוח מנגנונים והצבת יעדים מדידים בטווח הקצר והארוך. בכך הערים מציבות רף חדש להיערכות שאינו מסתפק בהכרזות כלליות, אלא תובע פירוט מדויק של גורמי הפליטה של גזי החממה והמנגנונים האמורים להפחית אותם, כמו גם אופן הטמעתם. בהקשר זה יש מקום להזכיר את פורום ה-15 (פורום הערים העצמאיות בישראל), שלקח על עצמו את אותה משימה, אם כי בערי הפורום ההתקדמות היא איטית הרבה יותר ומשקפת פעמים רבות את המציאות של העשור הקודם, עם אמירות כלליות והכרזות שאינן מגובות בתוכניות פעולה קונקרטיות.
בישראל יצאה לדרך בחודשים האחרונים תוכנית ממשלתית להיערכות למשבר אקלים ברשויות המקומיות. התוכנית מובלת במשותף על ידי שלושה משרדים – אנרגיה, הגנת הסביבה ופנים. היא מתמקדת במדידת הפליטות הנוצרות מפעולות הרשות המקומית ומבקשת לגבש פעולות להפחתתן, על ידי התייעלות וייצור אנרגיה בנכסי הרשות המקומית. בינואר 2021 יצאה התוכנית לדרך, עם 12 רשויות מקומיות (בהן ערים, אשכולות אזוריים ומועצות אזוריות). במסגרת זו, כל רשות עורכת מיפוי של ייצור פליטות פחמן בשטחה ופוטנציאל לייצור אנרגיה ומרכיבים נוספים הקשורים להיערכות לשינוי אקלים, לרבות כאלו הקשורים במיפוי אוכלוסיות פגיעות והדרכים להגן עליהן.
בתחום האנרגיה, אם בייצור ואם בהתייעלות, התוכנית הממשלתית מתייחסת רק לרשויות מקומיות ולא למגזרים הנוספים בעיר, העסקי והפרטי, למרות שאלו אחראים ליותר מחצי מהפליטות. ייתכן שהבחירה של התכנית להתמקד במגזר הציבורי בלבד נכונה, אך אין ספק כי היא מדגישה את הוואקום שנוצר על מנת לצמצם באמת את הפליטות.
לוח הזמנים לשינוי: העשור הנוכחי
לרשויות המקומיות בישראל היכולת להוביל מהלכים פורצי דרך בתחום ייצור האנרגיה והתייעלות אנרגטית. לשם כך, יש צורך בקידום השינויים הבאים: ראשית, על משרדי הממשלה להטמיע את הצורך בשינוי מדיניות מהיר כהיערכות לשינוי האקלים גם בתחום האנרגיה. כך למשל יש צורך בשינוי במדיניות התעריפים לייצור אנרגיה סולארית וקידום רגולציה המתעדפת ייצור בשטחים המבונים. למעשה, יש לשקף במחיר את העובדה שהייצור נעשה במקום הצריכה וחוסך בהולכה, וכן שהוא אינו מנצל עוד קרקעות (לצד דו-שימוש בשדות חקלאיים, דרכים ושטחים מופרים אחרים וצמצום למינימום את שדות ייצור האנרגיה הקרקעיים).
הורדת סף ההסכמה להתקנה על גגות פרטיים ל-66% פותחת אפשרויות רבות על גגות מבנים משותפים. את ההסדרה הכלכלית (פטור ממע"מ, אסדרה מתאימה לקואופרטיבים של ייצור אנרגיה ועוד), צריכה להוביל הממשלה, כדי לאפשר לרשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית להוביל את התושבים להתקנה על גגות הבתים.
במקביל, על משרדי הממשלה לנטוש את האסטרטגיה המסבסדת את הגז ורואה בו פתרון טוב לעשורים הקרובים. בנוסף, יש להטמיע כלים לחוסן אנרגטי בתכנון רשת החלוקה, כך שתכלול אגירה ויכולת לאספקת חשמל עצמית במקרה של הפסקת חשמל ארוכה, בדגש על מענים מקומיים; יש לשנות את מדיניות תעריפי החשמל לעידוד התייעלות אנרגטית ברמת משק הבית והעסק הקטן, באופן שיעודד שינוי באורחות החיים ואימוץ אמצעי קירור שאינם מזגנים.
מנהל תכנון כבר העביר תקנות המחייבות בניה ירוקה כולל ייצור אנרגיה, החל מ-2023, מה שידרוש תכנון מתאים להצבת פאנלים על הגג בלי קשר לאופן ניצולו. האמצעים שגיבש מנהל תכנון במסגרת תוכנית ישראל 2050, אינם תואמים , עדיין, את התכיפות בה צריך להתבצע השינוי. כדי להתאים ולפתח אמצעים תואמים צריכים משרדי הממשלה להשקיע במחקר ופיתוח שייתן מענה לטכנולוגיות חסרות ופיתרון חסמים קיימים וכאלו שיצוצו בהמשך, נצילות פאנלים וורטיקלים, רשת מבוזרת, ויסות צריכה ושיטוח שעות שיא ועוד.
נושאים אלו הם רק חלק מההכרעות והשינויים הנדרשים כדי לעמוד ביעד צמצום הפליטות ומעבר לייצור אנרגיה מתחדשת. בקרב המדענים ישנו קונצנזוס כי לוח הזמנים לשינוי נדרש זה הוא העשור הנוכחי; זה הזמן לחולל תהליכי שינוי דרסטיים שיסיטו את החברה האנושית מהמסלול בו היא נמצאת ויוכלו למתן את משבר האקלים ולאפשר לה להתמודד עם השלכותיו. לערים תפקיד קריטי בהובלת השינוי והממשלה צריכה לסייע בקידום המהלך על ידי הטמעת רגולציה מתאימה ויצירת כלים חדשניים התואמים את גודל המשימה.
כתבות נוספות בסדרת "משבר האקלים: הזווית העירונית":
להאט את הסוף – כתבתה של יעל זילברשטיין-ברזידה
אקלים מגדרי: נשים בחזית – כתבתה של ד"ר קרני קריגל
בגדים זולים, מחיר כבר – כתבתה של אילנה לייזין
חם יותר, יבש יותר – רעב יותר? – כתבתו של אבינועם אדרי
איך הופכים את העיר מ"אי חום" לנווה מדבר? – כתבתו של עומרי כרמון
משבר האקלים: אנושות על סף קטסטרופה – כתבתו של פרופ' יואב יאיר
על הקשר בין המרחב העירוני למשבר האקלים – דבר העורכות עם השקת הפרויקט
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 08.06.2021
יש מצב שיעניין אתכם
