במאי 1949 רעשה ירושלים. שנה לאחר הכרזת העצמאות, התעורר בעיר מאבק – אחד מיני רבים לבוא – על אופיה של הבירה, ואולי אף של המדינה הצעירה. אולם הקולנוע אדיסון במרכז העיר פתח את קופותיו והחל למכור כרטיסים לפני צאת השבת. צעד זה גרר מחאה קולנית מצד חרדים, שפרסמו פשקווילים וארגנו הפגנות בהובלת הפלג הקיצוני של נטורי קרתא, במאבק על קדושת השבת והעיר. ההפגנות, שגלשו לוונדליזם ולהתפרעויות אלימות, הובילו להתערבות המשטרה והביאו את הנושא עד לפתחם של הממשלה ובית המחוקקים בניסיון למצוא פתרון לקונפליקט. למרות זאת, הרוחות לא באמת נרגעו. בעלי הקולנוע סירבו לאפשר לחרדים להכתיב להם את הפעילות, והקולנוע אף הוצת פעמיים בשנים לאחר מכן (גם לאחר סגירתו, בעליו סירב למכור אותו לחרדים, עד שלבסוף גורמים חרדים רכשו את הקרקע והקימו עליה בניין לאחת החסידויות בעיר).
בשבעת העשורים שחלפו מאז שינתה המדינה את פניה ללא היכר. האוכלוסייה גדלה והיחסים המספריים בין ה"שבטים" המרכיבים אותה השתנו. כך לדוגמה, שיעור החרדים באוכלוסייה עם קום המדינה היה כ-2%, בעוד שיעורם כיום עומד על כ-12%. במקביל, רמת החיים עלתה והביאה בתורה לעלייה בצריכה של שירותים ומוצרים, הגלובליזציה הוציאה את ישראל מבידוד וקרבה אותה אל המערב עם חשיפה לתכנים אמנותיים ובידוריים (מקולנוע וטלוויזיה ועד מוזיקה וספורט) והסכמי סחר הגדילו את הייצוא והייבוא, במקביל לצמיחה בתיירות היוצאת והנכנסת. שינויים אלו הביאו לקונפליקטים בין מערכת הערכים המסורתית שעיצבה את המדינה ודורותיה הראשונים, לערכים המודרניים, החילוניים וה"מערביים" יותר שנפוצו בה בחלוף השנים.
ואולם, למרות תהליכים אלו והשינויים הרבים שחלו בחברה הישראלית, מה שבמידה רבה מגדיר גם כיום את נושאי דת ומדינה הוא הסטטוס קוו שגובש עוד לפני קום המדינה. כזכור, הסטטוס קוו מיוחס למכתב ששלח דוד בן גוריון ביוני 1947, בשם הסוכנות היהודית, לנציגי אגודת ישראל כדי לגייסם לתמוך בתכנית החלוקה. במכתב נקבעו עקרונות בארבעה תחומים: חינוך, כשרות, ענייני אישות ושבת – סוגיות חשובות ביהדות, שנועדו להבטיח שהמדינה שעתידה לקום לא תיפגע בדת ומוסדותיה. למעשה, מרבית הנושאים שהוזכרו במכתב נשארו כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי. חלקם הוסדר בחקיקה לאחר קום המדינה, וחלקם נשען על האמור במכתבו של בן גוריון (על אף שהשאיר מקום לפרשנות, כמו בסוגיית השבת).
אז מה הרלבנטיות של אותו סטטוס קוו לחיינו כיום? ובאיזה אופן הוא משפיע על עיצוב ותפקוד ערי ישראל?
שוחקים את הסטטוס קוו
למרות הקריאה חדשות לבקרים שיש "לשמור על הסטטוס קוו", הרי שבפועל, וביתר שאת מאמצע שנות ה-90, נשחק הסטטוס קוו במגוון נושאים. לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, השחיקה של הסטטוס קוו אינה מתקיימת באופן מוחלט לטובת צד מסוים, ונראים שינויים הן לכיוון הדתי והן לחילוני. חלק מן השינויים נעשו באופן שחתר תחת האיסורים הדתיים, כך למשל פתיחתם בשבת של המרכזים המסחריים הגדולים שהוקמו בשולי הערים, או חקיקתו של "חוק החזיר" שהותיר בידי הרשויות המקומיות את שיקול הדעת אם לאסור על מכירת בשר חזיר או לאפשרה.
לעומת זאת, ניתן למשל לזהות תהליכי "הדתה" שבאים לידי ביטוי, בין היתר, בריבוי תכנים דתיים במערכת החינוך, הדרת נשים בתואנות דתיות בצה"ל וחקיקה ההופכת את המשפט העברי למקור חוקי מחייב בבתי המשפט. אלו נתפסים בידי הציבור החילוני ככרסום בסטטוס קוו, גם אם פורמלית מדובר בסוגיות שלא הוזכרו במכתב הסטטוס קוו המקורי, ואינן שייכות ליחסי דת ומדינה במובנם המסורתי.
לפי אותו המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגורמים העיקריים לשינויים הינם: שינויים בחברה הישראלית וערכיה, אקטיביזם של בית המשפט העליון (לרוב עקב חוסר יכולת של המערכת הפוליטית לקבל החלטות וליישמן), היעדר אכיפה של רשויות מוסמכות, פעילות של ארגוני חברה אזרחית ומודעות גדולה של לא-דתיים לאופיים של שירותי הדת שהם מבקשים או נאלצים לצרוך.
מעבר לכך, אני מבקש לזהות את ניצני השינוי גם, בין היתר, בצמיחתן של המפלגות הדתיות וחרדיות, והתחזקותן הרבה מעבר למשקלן היחסי באוכלוסייה. דוגמה לכך ניתן למצוא במהלך שהוביל שר הפנים האחרון, יו"ר ש"ס, אריה דרעי, לחקיקת "חוק המרכולים" [החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה)]. החוק, שאושר בכנסת בינואר 2018, העניק לשר הפנים את הסמכות לאשר (או לא) חוקי עזר של רשויות מקומיות בעניין פתיחת עסקים בשבת. החוק אף החמיר וקבע שאישור כזה יינתן רק אם מדובר בעסקים המספקים צרכים חיוניים לדעת השר. כששר הפנים הוא נציג של מפלגה דתית או חרדית, כמובן שנוח מאוד לא לאשר פתיחת עסקים בשבת.
כשחושבים על זה, שעות פתיחת עסקים זה עניין מקומי גרידא שהפך ל"סערה" ו"משבר לאומי" רק בגלל לחץ של קבוצות פוליטיות. עד החוק הנוכחי, כל רשות מקומית טיפלה בנושא בהתאם למאפייני האוכלוסייה שלה. כך למשל לא נפתחו חנויות בשבת בשכונות דתיות בבת ים או בני ברק. עם תיקון החוק, כרסמה המדינה בסטטוס קוו הקיים ודחפה את אפה לענייני הרשות המקומית – תוך החלשתה ופגיעה בסמכותה – כשהאינטרסים של המדינה סותרים את אלו של הרשות המקומית, שמצידה מכירה היטב את השטח וצורכי האוכלוסייה שלה.
מדוע להקים מחיצות של חוף נפרד דווקא במקום שחוסם כל מעבר בצדדיו? למה להקים סוכות דווקא על המדרכה ולא, נניח במקום מקום חניה? ומתי בפעם האחרונה ראיתם שהופעלה אכיפה נגד יהו-ואן ברסלבי שעומד על מדרכה בצומת סואן, מנגן מוזיקה רועשת, ומאלץ הולכי רגל לסכן את חייהם בירידה לכביש?
ואף על פי כן – נוע תנוע בשבת
אחד הנושאים הבוערים ביותר כשמדברים על יחסי דת ומדינה הוא הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. מערכת התחבורה היא תשתית חיונית למשק ולחברה, היא מאפשרת צמיחה כלכלית על ידי שינוע אנשים וסחורות ליעדים שונים, ובשירותיה הציבוריים היא מסייעת למוביליות חברתית וצמצום פערים.
אבל כידוע לכולנו התחבורה הציבורית בישראל סובלת מרמת שירות נמוכה (על כך הרחיב מבקר המדינה בדוח החריף שפרסם לאחרונה), בין היתר, בגלל אחד המאפיינים הייחודים שלה – העובדה שהיא לא פועלת כלל בסופי שבוע ובחגים. כתוצאה מכך, נוצרת תלות ברכב הפרטי כאמצעי תחבורה, ומחריפים הפערים החברתיים בין אלו שידם אינה משגת רכב פרטי, לאלו שיש להם.
מעניין לגלות שהיעדר תחבורה ציבורית בשבת לא מושתת על חקיקה, אלא על הסכמים לא פורמליים ששימרו את המצב שהיה קיים לפני הקמת המדינה. כך למשל, תחבורה ציבורית פועלת בשבת בערים מעורבות כמו חיפה ונצרת, אך לא בתל אביב-יפו – כי התחבורה בה לא פעלה בשבת בעבר. יצוין כי שר התחבורה מוסמך להתיר או לאסור על קיום תחבורה ציבורית בשבת בצו בלבד, ללא צורך בחקיקה. ואכן, ב-1983 פרסם שר התחבורה דאז צו המגביל את פעילות התחבורה הציבורית בשבת, עניין שגרר דיון עירני בכנסת על שינוי הסטטוס קוו וכניעה לחברי כנסת של אגודת ישראל, שהיו רק ארבעה במספר.
בשנים האחרונות כמה עיריות (הרצליה ותל אביב למשל) וארגונים פרטיים מפעילים קווי תחבורה בשבת בתוך יישובים או אל מוקדי עניין (חוף הים, למשל). בראשית היה שבוס הירושלמי, שהתרחב מאז ליישובים נוספים ומציע גם שירות בקו ירושלים-תל אביב, ולאחריו הגיע נוע תנוע שפועל בעיקר בגוש דן. לאחרונה, פעילותם עלתה לכותרות עם יוזמת ראש עיריית טבריה החדש, רון קובי, להפעיל באמצעותם תחבורה ציבורית בשבת בחינם בעיר. מיזמים אלו הצליחו "לעקוף" את הסטטוס קוו, מאחר שמדובר ביוזמות פרטיות. אך הם הכעיסו חברי כנסת דתיים שפנו ב-2017 לשר התחבורה במטרה לשנות את החוק כך שיאסור את פעילותם. החוק טרם שונה, וכדי לעקוף את המגבלות הרגולטוריות הקיימות, מיזמים אלו פועלים כאגודות שיתופיות.
בסופו של דבר, כולם סובלים מהמצב הנוכחי – דתיים וחילונים כאחד. ההישענות על הרכב הפרטי עולה למשק עשרות מיליארדי שקלים, מספר תאונות הדרכים נשאר גבוה, זיהום האוויר מחריף, ועוד. אם המצב הזה לא ישתנה, ישראל תמשיך לשמר את מעמדה כמדינת עולם שלישי נחשלת כשזה מגיע לתחבורה ותשתיות. אי אפשר לעצור את הקידמה, אך בירושלים לא מפסיקים לנסות.
חסימת מעבר בשם שמיים
לדת יש נוכחות לא רק בחייו הפרטיים של אדם בביתו אלא גם בחיים הציבוריים של כולנו – במרחב הפיסי. בין אם מדובר בבתי תפילה קבועים, מבנים ארעיים (סוכות, לדוגמה) ואפילו בתי עלמין – רובם ככולם הינם חלק מהמרחב הציבורי הישראלי. מלבד החשיבות הדתית, למבנים קבועים או ארעיים יכול להיות ערך אדריכלי, היסטורי וקהילתי (לדוגמה בית הכנסת הגדול בתל אביב, או היכל התכנסות של עדי יהוה), והם יכולים להיות מזמינים ולמשוך מגוון אוכלוסיות.
מאידך, מבני דת יכולים גם ליצור ניכור לסביבתם ואף להוות מחסום פיסי. סוכות, לדוגמה, מוקמות לעיתים ללא היתר בכיכרות ועל מדרכות תוך חסימת המעבר החופשי של הציבור. גם סגירה של רחובות, וכניסות ליישובים דתיים בשבתות וחגים היא דוגמה לכך. אפשר להבין כשזה קורה ביישובים עם צביון דתי/חרדי מובהק כמו אלעד או בני ברק, אבל למעשה ביישובים רבים בארץ, נסגרים רחובות בשכונות בעלות צביון דתי. ממדידה כמותית של מספר הכבישים הסגורים, עולה כי בנושא זה הסטטוס קוו נשחק לכיוון הדתי שכן כבישים רבים מבעבר סגורים כיום בשבת. חסימת מעבר לציבור קיימת גם בחוף הים 'הנפרד' בהרצליה, שם כבר למעלה מעשור מחיצות מגדירות את שטחו של החוף הנפרד וחוסמות למעשה את המעבר בין הרצליה לתל אביב מהמצוק ולתוך הים, ואף את שביל ישראל, ללא אפשרות לעקוף אותן.
יש שיטענו כי המרחב הציבורי צריך לאפשר חופש ביטוי לאוכלוסיות השונות. אך היכן עובר הגבול? מדוע להקים מחיצות של חוף נפרד דווקא במקום שחוסם כל מעבר בצדדיו? למה להקים סוכות דווקא על המדרכה ולא, נניח במקום מקום חניה? ומתי בפעם האחרונה ראיתם שהופעלה אכיפה נגד יהו-ואן ברסלבי שעומד על מדרכה בצומת סואן, מנגן מוזיקה רועשת, ומאלץ הולכי רגל לסכן את חייהם בירידה לכביש? תופעות אלו, שנראה שהולכות ומתעצמות בשנים האחרונות ומהוות מטרד במרחב הציבורי, נובעות מהרצון של קבוצת מיעוט לכפות את דעתה ואורח חייה על הרוב. לא מדובר בדו-קיום – מרחב ציבורי המאפשר פעילות תקינה של המיעוט והרוב יחדיו. בכל הדוגמאות שהוזכרו, הביטוי הפיסי של המיעוט במרחב פוגע בחופש התנועה של הרוב.
ויש מקומות שבהם השאלה הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. כך למשל בבית שמש, כאשר קבוצה חרדית קיצונית החליטה לכפות את רצונותיה על המרחב הציבורי בעיר, והציבה שלטים הקוראים להפרדה מגדרית של מדרכות ומדרגות בעיר, ועקב כך מדירים נשים משימוש ברחוב. עניין זה הצטרף לשורת תקיפות של נשים שהלכו ברחוב בלבוש לא צנוע, אלימות כלפי נשים בתחבורה הציבורית וברכב פרטי ועוד. נושא השילוט הגיע עד בית המשפט העליון, שקבע כי אין לאפשר הדרה של קבוצה מסוימת במרחב והורה להסיר את השלטים – זאת לאחר שהעירייה תמכה בקבוצה הקיצונית.
ביישובים אחרים התלוננו תושבים על גרעינים תורניים וישיבות שצצו בשטחים ציבוריים בעיר, חלקם אף בקרוואנים שהוצבו בתוך שטחים ציבוריים פתוחים או במבנים שנבנו ללא היתר כדין. ביטויים אלו, בין היתר, הביאו לכך שיחסי דתיים-חילונים הפכו להיות נושא מרכזי במערכות הבחירות המקומיות האחרונות, ואתגר אמיתי לראשי הרשויות החדשים ולאלו שממשיכים בתפקידם.
לא רק מגחכים נוכח המציאות – מנסים לשנותה
אומרים שההומור משקף את פני החברה. ב-1992 התכנית השמינית של הגשש החיוור כללה את המערכון המיתולוגי "המצילים של ש"ס", שהתייחס לכך שבראשות משרד הפנים עמד אריה דרעי מש"ס, ושהוא הפך לגורם האחראי על החופים. במערכון מתואר מה קורה כשרבנים של ש"ס משתלטים על מערך הניהול וההצלה בחופים, "מרביצים תורה" במצילים וברוחצים, ועל הדרך חוטאים קצת בעצמם, כפי שמעיד הציטוט המפורסם "רק באתם, כבר התחילו הימים הנוראים". המערכון, סאטירה חדה, התקבל בהצלחה גדולה בארץ. אך על אף שהתריע על התחזקות ההדתה במרחב הציבורי, הוא נשאר בגדר סאטירה, בדיחה. אנשים צחקו באולמות, ולא יצאו להפגין ברחובות.
נסו לחשוב על מערכון דומה כיום. נושאים כמו חוק המרכולים, על אף שבוודאי צוחקים עליהם בתכניות טלוויזיה וברשתות החברתיות, מוציאים אלפי אנשים להפגין (באשדוד) או כמה עשרות (והחתום מטה ביניהם) בבני ברק בשבתות. אז יכול להיות שלפני 25 שנה היינו אדישים, אבל לראות את השיח הציבורי המתגבר בנושא ואת ההפגנות וחילול השבת ההמוני, אנשים שיוצאים להילחם על חייהם, על זהותם ולאומם הישראלי, זה באמת מחמם את הלב וגורם לי לחשוב שאולי, בכל זאת, עוד לא אבדה תקוותנו.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 12.06.2019
יש מצב שיעניין אתכם
