ממש כמו סרטי מדע בדיוני שמציירים תמונה עגומה למדי של העיר העתידית, לא מעט אנשים טוענים שכל תחלואי החברה מתגלמים במרחב העירוני. צפיפות הולכת וגואה שמתעצמת בעקבות הגירה של תושבים מאזורים כפריים למרכזים עירוניים, במעין רדיפה אחרי הזדמנויות נעלמות ובריחה מחיים מסורתיים של חקלאות ועבודת כפיים; גטאות מבחירה, בהם מתרכזים בני המעמד הגבוה (וגם יותר ויותר בני המעמד הבינוני) בפחד מפני העניים, המסכנים, ה"אחרים", ויוצרים בו זמנית גטאות מכורח, בהם מתגוררים אלו שלא יכולים להרשות לעצמם את החיים בקהילה מגודרת; שינויי אקלים והתחממות גלובלית, תוצר של פליטות ושריפות דלקים ההכרחיים להנעת המכונה העירונית ובו זמנית חושפים אותה לאסונות טבע ולאירועי אקלים בלתי צפויים שפוגעים בה בעוצמה. אלימות. מחאה. פחד. כל אלו, כך מספרים לנו, הם חלק בלתי נפרד מהחיים העירוניים משחר הציוויליזציה העירונית.
אל מול התמונה השחורה הזו, שוחרי העירוניות מציגים בפנינו עולם אורבני שכולו טוב. בעולם הזה, הצפיפות היא המלכה והרכב הפרטי הוא האויב האמיתי. העיר, הם מבטיחים, היא זירה ליצירתיות בלתי פוסקת ומפגשים מפתיעים. זהו מרחב מגוון ומרובד שמצמיח את "המעמד היצירתי" אבל בו זמנית גם מאפשר לקבוצות חלשות להשמיע את קולן. הצפיפות העירונית, כשהיא נעשית במידה ולא רק מספקת את רצונותיהם של יזמים שלוחי רסן, מאפשרת לשמור על שטחים פתוחים ומשאבים טבעיים, להקים מערכת תחבורת המונים יעילה ונגישה ובעיקר לפתח עירוב שימושים שיקל על התושבים לבלות, לעבוד ולצרוך בקרבת הבית. מגורים, עבודה, תעשיה, תרבות וצריכה – כולם מתערבבים זה בזה לכדי מרחב עירוני פעיל ונגיש, בו כל פעולה נמצאת במרחק רכיבה קצרה על אופניים.
אז אם העיר היא הבעיה או הפתרון? האם החזון השחור אינו מופרך בדיוק כמו התמונה הוורודה של אנשי ה"עירוניות בכל מחיר"? האם העיר – כמושג, כאידיאל, כרעיון, ומעל הכל כמקום פיזי, מקום בו אנשים מתגוררים, חיים, פועלים, אוהבים ושונאים – בכלל ניתנת להגדרה אחת? כיצד ניתן להבין את העיר ומה המשמעות של הפעולות שלנו בתוכה?
מתוך שאלות אלו צמח המגזין "שפת רחוב", שעולה כעת לאוויר אחרי חודשים של עבודה ואיסוף חומרים. כמו במקרים רבים, המגזין צמח מתוך צורך יומיומי. צורך במסגרת רחבה שתדון בעירוניות בעברית ובגובה העיניים, תציג פרויקטים מרחבי העולם (וגם מישראל), תעלה שאלות אקטואליות על דיור, תחבורה, פסולת ואקלים, תחשוף פעולות א-פורמליות במרחב העירוני ותמצא ייצוגים עירוניים מעניינים בספרות, בקולנוע ועל מסך הטלוויזיה.
כשיצאנו לדרך, לא ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכות. ובכל זאת, שני דברים היו ברורים כבר מההתחלה. ראשית, שבשביל לכתוב על ערים – ועל האופן שבו הן משתנות, מתהוות ומתחדשות – יש לפתוח את הבמה לכמה שיותר קולות. לכן, פנינו למתכננים ואדריכלים, אבל גם לצלמים שמתמקדים במרחב העירוני, לשחקנים, מוזיקאים ורקדנים שמשתמשים בעיר כבמה, לסופרים שנזכרים בעיר ילדותם ומדמיינים את עיר העתיד, למעצבים תעשייתיים שמתייחסים לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, לפוליטיקאים שמנסים לשנות את סדר היום העירוני ולאנשי רוח ותרבות שמציעים קריאה אלטרנטיבית של העיר. כל אלו יופיעו כאן בחודשים הקרובים וייצרו ביחד תמונה שגדולה מסך חלקיה.
הדבר השני שהיה ברור כבר מההתחלה, הוא ש"שפת רחוב" הינו מגזין שמתהווה תוך כדי עשייה. כל כתבה פותחת בפנינו פתח לנושאים חדשים, כל מפגש מוליד שאלות נוספות. אנחנו מאמינות בכתיבה על שינוי – ובשינוי באמצעות כתיבה. לכן אנחנו מקוות – ובטוחות – שהמגזין ישנה את פניו תוך כדי כתיבה, עשייה והתפתחות, שהוא יצמיח ויכוחים, דיונים ושיתופי פעולה ויעודד מפגשים במרחב הווירטואלי ובזה הממשי. אנחנו לא מחפשות הסכמה או קונצנזוס. לא כל הכותבים מסכימים זה עם זה וגם אנחנו לא תמיד מסכימות האחת עם השנייה.
עבורנו, הדיון, וגם הוויכוח, הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני ולכן יהיו נוכחים גם במגזין,שמשמש כבמה פתוחה לכל מי שפועל בעיר, חושב על העיר ומדבר על העיר.
"שפת רחוב" יוצא עכשיו לדרך שסופה אינה ידועה – והוא פתוח גם לקול שלכם. נשמח לשמוע מכם תגובות, הערות וכן הצעות לכתבות או שיתופי פעולה. ליצירת קשר ניתן לפנות אלינו במייל streetlanguage2014@gmail.com או בפייסבוק.
הילה לוטן, מירב בטט, רוני בר
נובמבר 2014
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 01.11.2014
יש מצב שיעניין אתכם
