שלושה סימנים מובהקים שהשכונה שלך הופכת להיות יקרה מדי בשבילך: גרפיטי, אמנות רחוב, וכשהבוטקה של מפעל הפיס מוחלף בבוטקה של האספרסו בר. אבל בואו נניח רגע את נושא הבוטקה בצד (למרות שהוא נושא מרתק בהחלט) ונתמקד בקשר בין גרפיטי ואמנות רחוב לבין תהליכי התחדשות עירונית, ובמקרה של תל אביב, נתבונן בשכונת פלורנטין כמקרה מבחן.
כדי להבין את פלורנטין צריך להתחיל באנגליה, שם הוטבע המושג ג'נטריפיקציה לפני חמישים שנה. המושג נגזר מהמילה 'gentry' שמתייחסת לאצולת הקרקע באנגליה. נהוג להגדיר אותו כתהליך של חדירת תושבים מבוססים ממעמד בינוני וגבוה לאזורים מוזנחים יחסית, שתושביהם משתייכים למעמד נמוך. התושבים החדשים משנים את אופי השכונה – משפצים בתים, פותחים בתי עסק, משפרים את התשתיות ברחובות – ועקב כך עולה ערך הנדל"ן בשכונה. המתנגדים לג'נטרפיקציה טוענים כי כניסה של אוכלוסייה חדשה, ממעמד בינוני-גבוה, משנה את המרקם החברתי ופוגעת בקהילה המקומית שמתגוררת במקום במשך שנים רבות. ערכי הקרקע מזנקים והתושבים המקוריים כבר לא יכולים להרשות לעצמם להתגורר בשכונה והם נדחקים החוצה.
התהליך הוא בערך כזה: שכונות חלשות מושכות אליהן את אנשי "המעמד היצירתי" שמחפשים לשכור דירה או חלל עבודה או תצוגה במחירים נגישים. חלק מהם אמנים פלסטיים שגם מציגים חלק מהעבודות שלהם ברחובות השכונה. מכיוון שמדובר בשכונה שולית במרחב העירוני, הרשויות לרוב לא מגיעות "לטפל" בגרפיטי ולמחוק אמנות רחוב וכך העבודות נשארות על הקירות למשך תקופות ארוכות, ובמקרים מסוימים אפילו שנים.
ובחזרה לפלורנטין שבדרום תל אביב. השכונה ממוקמת בסמוך לגבול עם יפו, בין הרחובות העלייה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו מצפון ודרך סלמה מדרום. בשנות התשעים צעירים ואמנים גילו את הפוטנציאל הגלום בשכונה ונמשכו לחללים הגדולים, לשיק התעשייתי ולשכירות הזולה (בדומה למה שקרה במקומות רבים אחרים בעולם כמו אזור הסוהו בניו-יורק או רובע קרויצברג בברלין). עם השנים, קבוצת אוכלוסיה זו חוללה מהפך במקום והפכה את פלורנטין משכונת בעלי מלאכה מוזנחת לאחד המקומות הכי חמים בעיר. היזמים לא איחרו לבוא והיום אנחנו עדים לשינויים שמבשרים על המהפך של פלורנטין משכונה "זולה" ונגישה, שמהווה גם מרכז אמנותי ויצירתי חשוב בעיר, לשכונה בורגנית ו"נקייה" יותר, שחללי האמנות האלטרנטיביים המרתקים שכל כך מאפיינים אותה, הולכים ונעלמים. כמו שאחד המשתתפים בסיורים שלי אמר לי לא מזמן: "ילדונת, בערך כשאת נולדת, גם נווה צדק הייתה פלורנטין", והוא צודק. נווה צדק, השכונה העברית הראשונה בתל אביב, התחילה את דרכה כשכונת עולים עלובה למדי וכיום היא אחת השכונות היוקרתיות והנחשקות ביותר בעיר.
אז מה הקשר בין כל זה לגרפיטי
גרפיטי הוא פרקטיקה קליגרפית שנחשבת כיום לחלק מתנועה אמנותית שנקראת "אמנות רחוב" או "אמנות אורבנית". המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית"graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito" אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהאיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν)שפירושה "לכתוב". פרדוקסלי עד כמה שזה נשמע, דווקא כששכונה מסוימת בשולי עיר מרכזית מתחילה להתמלא בעבודות גרפיטי ובאמנות רחוב טובות, מורכבות ומעניינות, זה יכול לבשר על דחיקתם הצפויה של אותם אמנים וצעירים אל מחוץ לשכונה.
התהליך הוא בערך כזה: שכונות חלשות מושכות אליהן את אנשי "המעמד היצירתי" שמחפשים לשכור דירה או חלל עבודה או תצוגה במחירים נגישים. חלק מהם אמנים פלסטיים שגם מציגים חלק מהעבודות שלהם ברחובות השכונה. מכיוון שמדובר בשכונה שולית במרחב העירוני, הרשויות לרוב לא מגיעות "לטפל" בגרפיטי ולמחוק אמנות רחוב וכך העבודות נשארות על הקירות למשך תקופות ארוכות, ובמקרים מסוימים אפילו שנים. העבודות המוצלחות מקבלות מעמד אמנותי ותרבותי, אמנים אחרים נוטים שלא למחוק או לפגוע בעבודות אלו ומתפתח סביבן עניין. אמנים מחוץ לשכונה ולפעמים גם מחוץ למדינה מגיעים למקום כדי להוסיף עבודות לרחובות השכונה ולהצטרף לדיון החזותי שמתנהל במרחב הציבורי. גלריות וחללי אמנות אלטרנטיביים נפתחים, אמנים קובעים את חללי הסטודיו שלהם בשכונה ולמקום מתחילים להגיע גם "אנשים שלבושים יפה", כפי שהפליא להגדיר אותם ילד בן תשע באחד הסיורים שלי. אותם "אנשים לבושים יפה" (בעלי אמצעים ששייכים למעמדות הבינוני-גבוה) נמשכים לתערוכות המוצגות בחללים נסתרים שרק מביני דבר יודעים להגיע אליהם, קונים דירות בשכונה, פותחים בה עסקים, הערך הנדל"ני עולה ואז האמנים וגופי התרבות הקטנים והאלטרנטיביים, אלו שהפכו את השכונה ל"מגניבה", טרנדית ונחשקת מלכתחילה, לא יכולים לפעול יותר במקום ונדחקים החוצה.
לאחרונה אנו עדים לעוד התפתחות אמנותית מעניינת בעקבות תהליכי הג'נטריפיקציה הללו: אמנים שמשחיתים את העבודות שלהם עצמם בשכונות שעוברות תהליכי שינוי והתברגנות, כאקט מחאתי נגד אותם תהליכים. השחתת יצירות אמנות על ידי אנשים או ארגונים שמתנגדים ליצירה או ליוצריה נהוגה, לצערנו, כמעט משחר ההיסטוריה של האמנות, אבל אמן שמשחית יצירה של עצמו, לא בגלל שהוא לא מרוצה מהעבודה, אלא ממש כדי שהעבודה פשוט לא תהיה יותר ואנשים לא יוכלו ליהנות ממנה – זה כבר דבר חדש.
בדצמבר 2014, אישר האמן האורבני האיטלקי Blu להשחית עבודה אייקונית שלו בשכונת קרויצברג בברלין, שהיתה בעבר שכונה של צעירים, היפסטרים ואמנים, אך בשנים האחרונות עוברת עליות מחירים ושינויים אינטנסיביים. הבניין עליו צוירה העבודה המקורית פוּנה מהפולשים הבלתי חוקיים (squatters) שהתגוררו בו, ומולו תוכנן להיבנות בניין דירות יוקרתי על ידי יזם פרטי. לדירות בבניין החדש היה אמור להיות נוף מדהים שמשקיף בדיוק על העבודה המונומנטלית של Blu. כמה אמני רחוב ברלינאים כיסו את העבודות בשחור, באישורו של האמן כמובן. "העבודות האלה נעשו עבור קרויצברג הישנה, לא עבור קרויצברג היאפית, והיאפים לא יכולים לקבל אותן", ניסח זאת ג'יי אר רשמור, העורך הראשי של בלוג האמנות האורבני הידוע Vandablog, שסיקר את האירוע.
סוגיות דומות עולות בסרט הסמי-דוקומנטרי "בנקסי עושה את ניו יורק" שהוקרן במהלך חודש מאי בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל דוק אביב. גילוי נאות: כחוקרת תרבות אורבנית שמתמחה באמנות רחוב, אני חייבת להודות שבדרך כלל האמנות של בנקסי אינה ממש לטעמי. אמן השבלונה הבריטי הוא בעיניי ממש פארודיה על אמן רחוב – ילדותי, שומר על אנונימיות והילת מיסתורין מוגזמת ויוצא בהצהרות אמנותיות ופוליטיות שמגלמות, לפחות בעיניי, בעיקר בורות אמנותית ופוליטית. ושלא נתחיל בכלל לדבר על הפרויקט שלו בעזה השנה, שהיה לטעמי מביך בפשטנות ובחוסר המורכבות שבו.
אבל הפרויקט של בנקסי שבו עוסק הסרט, "Better Out Then In", הצליח להפנות את הזרקור ולהביא את "האנשים שמתלבשים יפה" למקומות שהם בדרך כלל לא דורכים בהם. במסגרת הפרויקט, האמן קבע לעצמו תכנית רזידנסי עצמאית בעיר ניו יורק ובמשך אוקטובר 2013 הציב בעיר עבודות קונטרוברסליות שזכו לתשומת לב תקשורתית ואזרחית רבה. כשבנקסי מצייר בקווינס עכבר מכרסם עמוד, האנשים שמתלבשים יפה מגיעים בהמוניהם לשכונה, כנראה בפעם הראשונה בחיים שלהם, כדי לראות, לצלם ולצרוך תרבות. אולי בהמשך הם ישקלו אפילו לעבור לגור שם והשכונה תשנה את פניה לחלוטין. אם מהלך כזה אכן יתרחש, אמנים כמו בנקסי ואחרים שפעלו ברחובות השכונות המושמצות ביותר בניו-יורק, בפירוש יוכלו להגיד שהיה להם חלק בכך.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 23.06.2015
יש מצב שיעניין אתכם
