בואו נדמיין תרחיש עתידני: אתם מוזמנים להחליף את הגוף שלכם בפיתוח חדש ומתקדם, עם חושים חדים יותר, איברים מחוטבים יותר, מערכת שלד ועצמות חזקה בהרבה, שיער שלא ינשור. בגוף החדש פעולות כמו הליכה, ריצה, שחייה, וטיפוס יתבצעו במהירות ובדייקנות אולימפיים. גם תוחלת החיים ארוכה יותר. החלום בר-הגשמה, העלות כנראה תחזיר את עצמה. אבל. צבע ומרקם העור שלכם ישתנה. צבע העיניים ישתנה. מאחר שמדובר בפיתוח חדש, עדיין לא ברור בדיוק בכמה תגדל תוחלת החיים. ועוד דבר: כתופעת לוואי של ההשבחה – גם חלק מתכונות האופי שלכם עשויות להשתנות. עדיין מעוניינים להחליף?
מתכננים ואנשי תיאוריה המשילו את העיר לאורגניזם – יצור חי ונושם ומשתנה. אמנם תוחלת החיים של העיר ארוכה, אך גם היא מזדקנת. חלקים ממנה מתחדשים וחלקים אחרים נשארים כפי שהם. למעשה, היא מזדקנת ומשתבחת בו-זמנית. הזמן מייחד את העיר ובו בזמן עלול לשנות אותה ללא היכר.
למיעוט בינינו יש את הכוח לקבל החלטות דרמטיות, למשל אם להחליף חלקים ישנים של העיר לטובת חלקים חדשים. כמו במשל האווטאר, ההחלטה להשביח או לא מתקבלת על סמך שיקולים של התקדמות, יעילות, נוחות, אטרקטיביות, כוח וכסף. מצד שני, האופי המקורי של העיר עלול להיפגע.
מהו אותו אופי? איך הוא קשור אלינו? כיצד מנגישים לקהל רחב את השיקולים המשפיעים יחדיו על קבלת ההחלטות? כיצד מתכננים ואישי ציבור יבינו את הסיכון? מה נרוויח – ומה נפסיד? לשאלות הללו אין תשובה חד משמעית. במקרים שונים בעולם התושבים עצמם התקשו להבין האם סביבת המגורים שבה הם חיים היא ייחודית, ואם כן, האם היא רלבנטית לנושא השימור. כך הם תיארו את לבטיהם:
בדירה אחת בבניין התחיל לפעול משפחתון, שגדל והפך לגן ילדים. בהמשך הוסבו גם יתר הדירות למסגרות טיפוליות, כך שלמעשה הפך כל הבניין למרכז פעיל ושוקק, המשלב בין מרחב ציבורי ופרטי.
מרפסת הדירה בנויה מקורות פלדה ומעקה מעוטר. לאחר שרכשנו את הנכס, ורגע לפני שנכנס קבלן השיפוצים, גילינו שמבנה המרפסת והעיטור חוזרים על עצמם לאורך כל הרחוב.
בבית מלון נערכים מזה כמה שנים ביקורים של אח"מים, שגרירים, אוליגרכים, שחקני קולנוע ועוד. אלה נמשכים דווקא למראה הצנוע והמאופק של חזית הבניין, ולעובדה שהחדרים פונים לחצר אחורית שקטה ורחבת ידיים.
קומת הקרקע של הרחוב מושפעת מאוד מזרם העובדים הזרים בשכונה. חלק מהחללים, ששימשו כמחסנים או חנויות, הוסבו לחנויות, בתי קפה, ברים ומרכזי אינטרנט. מאחר שהשכונה מאוכלסת בצפיפות, הקימו המהגרים גם מרכזי התאספות בקומות הראשונות – במיוחד יש לציין את ריבוי הכנסיות.
הרבה הפגנות מתקיימות בעיר. מלבד הכיכר העירונית, גם השדרה המובילה אליה משמשת לתהלוכות ולעצרות המוניות. אלה 'זלגו' פעמים רבות גם לכמה גנים, רחבות, מדרכות, ומשטחים אופקיים המקושרים אל השדרה, המקושרת כאמור אל הכיכר.
באזור תעשייה ישן בקצה העיר היו בעבר משחטות, ממגורות, מחלבות, מחסני ענק ובתי עלמין. אחרי יציאתם של אלה מהמתחם הידרדרו המבנים בהדרגה. יחד עם זאת מתקיימים שם חיי שוליים מסוגים שונים: מוסכים, בתי דפוס, משרדים, בתי קפה, מועדון אגרוף, אפילו גן ילדים, בתוך וסביב הבנייה הישנה.
אנחנו צריכים להיות עירניים לתרומתן הייחודית של סביבות ישנות אך גם חדשות. לא יתכן שבניינים שנבנים ממש עכשיו לא ייבדקו בשום פרמטר של ייחוד. אולי גם הם יהיו חלק מהרפרטואר של העיר אחרי שעברו בחינה בזכוכית מגדלת, שאינה רק היסטורית. עלינו לשאול כיצד הבניין מתפקד מבחינה הנדסית, מבחינה אקלימית, מבחינה חברתית. ובכלל, כיצד הוא נתפס בעיני סביבתו?
המקרים האלה, המבוססים על סיפורים אמיתיים, מצביעים על תופעות פיזיות, היסטוריות, חברתיות, דתיות, אפילו חווייתיות. אף אחד מהם לא התרחש בתקופת בית שני או בתוך יצירת מופת אדריכלית דווקא. חלקם לא התרחשו בכלל בבניין, אלא במרחב הציבורי. אולם, לכולם יש רלבנטיות מפני שהם מרכיבים חשובים בתולדות העיר. כמה זמן צריך לחלוף על מנת שיהיה אפשר לדבר על התפתחות בעלת ייחוד תרבותי או היסטורי? מה יקרה לשכונה אם תופעות כאלה יופסקו, או שהמשתמשים יפונו? לאיזו תחנה בהיסטוריה אנחנו מחוייבים? ולמי יש את הכלים למדוד, לתעד ולתעדף את מגוון הראיות, כדוגמת אלה שהובאו כאן, דוגמאות מעטות מאוד בסבך הסיפור העירוני, לכדי מסקנה חותכת ומכריעה – שמדובר כאן ב"מונומנט" הדורש "שימור"?
בציר טוב, תפוח אדמה לוהט
עוד נקודה למחשבה. הייצור ההמוני וההתמסחרות הם חלק בלתי נפרד ממאפייני המודרניזציה. הם גם אלו שהפכו את כל מה שהוא טרום-מודרני לייחודי. מכוניות, ציוד הגברה, מטוסים, תנורים, כלי נגינה, ריהוט, וכלי מטבח עתיקים מקבלים תוקף אם כבר לא מייצרים כאלה עוד. אספן טוב יודע איך לזהות פריטים לפי ייחודם, אבל האם החוקים שמתאימים לאספני עתיקות רלוונטיים למתכננים עירוניים? אנחנו צריכים להיות עירניים לתרומתן הייחודית של סביבות ישנות אך גם חדשות. לא יתכן שבניינים שנבנים ממש עכשיו לא ייבדקו בשום פרמטר של ייחוד. אולי גם הם יהיו חלק מהרפרטואר של העיר אחרי שעברו בחינה בזכוכית מגדלת, שאינה רק היסטורית. עלינו לשאול כיצד הבניין מתפקד מבחינה הנדסית, מבחינה אקלימית, מבחינה חברתית. ובכלל, כיצד הוא נתפס בעיני סביבתו? אימוץ, ולו חלקי, של שאלות כאלו יעזור לנו להצמיד ערכים נוספים אל הבניין, הרחוב או השכונה, לגבש מדדים רלבנטיים יותר למרחב ולזמן, ולקבל החלטות לגבי העיר כולה, מהמגדל החדש והנוצץ ביותר ועד לצריף העץ המט לנפול.
אבל בעוד אנשי המקצוע עוסקים בקריטריונים השונים לפיהם תתקבל ההחלטה האם וכיצד לשמר, עושה רושם שהשאלה שמטרידה את התושב הפרטי היא המחיר של השימור. הגדרת מבנה כבניין לשימור גוררת עימה שורה של פעולות 'עונשין' כמו פתיחת מרפסות שנסגרו, הסרת תוספות בנייה, שיקום רצפות וגגות ועוד. לעלות של פעולות אלו נוסף גם המחיר הגלום בצמצום פוטנציאל ההשבחה (הגבלות בנייה לגובה, הגבלת חניות, נגישות מצומצמת עקב איסור רמפות ומעליות). לאור מגבלות אלו, גם אדריכלים רבים מצטרפים למתנגדים, וטוענים שהשימור מגביל אותם שלא לצורך בשל עלויות גבוהות (שנגרמות בין היתר בשל העסקת יועצי שימור) ומפני שהוא מגביל מראש את חלופות התכנון.
באורגניזם הקרוי תל אביב יש אתרים היסטוריים שמתכלים, מתפוררים ונעלמים. אחרים נמחקים או משתנים לבלי היכר. ההשקעה והמומחיות הדרושים לשימור ושיקום, כמו גם הפרוצדורות מול הרשויות, מביאות מיעוט של פרויקטים לידי מימוש – אל מול רוב גדול שנותר ללא טיפול וללא מודעות. רוב רובם של הבניינים לשימור בתל אביב הם בנייני מגורים בידיים פרטיות, ובעלי הנכסים מעדיפים לא להשקיע מכספם ומעבירים את האחריות לעירייה. השילוב של חוסר עניין ציבורי, חשש מהקפאת פוטנציאל הבנייה והיעדר מנגנון של עזרה ראשונה הביאו לקיפאון. והזמן עובר ועושה את שלו.
שימור איננו רסטורציה ודי. הוא כלי לפרשנות העבר. הוא מאלץ את מתכנני העיר – המוח של הגוף – לעשות חשבון נפש באמצעות סיכומי ביניים, המבוססים על קריאה מחדש של הסיפור העירוני. כסטודנטים לאדריכלות למדנו איך לקרוא בניין – לרוב על פי אמות מידה פיזיות, לפעמים על פי סוגיות מרחביות, ולעתים רחוקות מאוד על-פי קריטריונים חברתיים, תרבותיים או היסטוריים. זה פשוט לא חלק מהאג'נדה של עבודת האדריכל. חוקרים עמלים סביבנו על מיפוי העיר לאזורים 'היסטוריים' עם חלקיהם הייחודיים. אי שם, מקבלי ההחלטות מכריעים אם לבצע ניתוחים כואבים או לכרות איבר ולהצמיח במקומו איבר חדש. לא צריך להפריז בבנייה, וגם לא בשימור. תפקידו של המוח הוא, אם כך, לזהות מרכיבים קריטיים שדורשים טיפול ולהשתמש במידע רלבנטי על מנת לטפל בהם. ואם המידע הזה מבוסס על סיפור אמיתי, ומתורגם למדדים שיש בכוחם להרחיב ולהעצים את הסיפור, אז העבר והעתיד ישתלבו בדרך טובה יותר. כך אפשר אולי לשקם לא רק כמה בניינים, אלא גם את השימור עצמו.
לקריאה נוספת
תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1998
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 14.01.2015
יש מצב שיעניין אתכם
