ארץ איומה / קית גסן
אנדריי קפלן, דוקטורנט לספרות רוסית באוניברסיטה בניו-יורק, עובר למוסקבה בקיץ 2008 כדי לטפל בסבתו הקשישה. אנדריי אמנם נולד במוסקבה—הוריו היגרו לארה"ב בשנות השמונים כשהוא היה ילד—אך הוא לא התגורר שם מאז. מאחר והחיים האישיים והמקצועיים שלו תקועים במקום, הוא שמח על ההזדמנות לחזור למוסקבה לתקופת זמן מסוימת ולדלות משם חומרים שישמשו אותו למחקר פורץ דרך, שיקנה לו סופסוף את ההצלחה האקדמית לה הוא מייחל. זה סיפור המסגרת של הרומן החריף, המשעשע והעצוב לפרקים "ארץ איומה". במידה רבה הסיפור עוסק במערכת היחסים בין אנדריי לבין סבתו הדעתנית אך השברירית (ללא ספק כוכבת הספר) ואחיו הקשוח, בחיי האקדמיה ובחווית ההגירה. אולם מעבר לנושאים אלה, העיר מוסקבה על כל גווניה מככבת בסיפור כדמות ראשית נוספת. וככל שאנדריי מעמיק בה שורשים, כך נחשפים בפניו רבדים נוספים שלה.
מוסקבה שנגלית לאנדריי בהתחלה היא עיר מפחידה מעט, קשה ולא ידידותית – אך אולי יותר מכל, יקרה להחריד. הוא מתגורר בדירה של סבתו, אותה היא קיבלה מסטלין, לא פחות, באזור מרכזי בעיר – ליד הקרמלין והמטה הראשי של הק.ג.ב. לשעבר. הוא נדהם לגלות את השינויים שהאזור עבר מאז ביקורו האחרון שם, שלקורא/ת העירוני/ת מזוהים כמעין עילוּת (ג'נטריפיקציה) על סטרואידים. המכולות הקטנות והזולות לאט לאט נעלמות מהשכונה (נותרו עוד בודדות שסבתו פוקדת בקביעות), מהשוק נשארו רק מספר דוכנים עייפים, בניינים חדשים ומרשימים צצים במקום שיכונים ותיקים, ומסעדות עממיות הוחלפו ברובן בבתי קפה נוצצים, שגם הפריט הכי זול בהם – קנקן תה – נמצא מעבר להישג ידו של אנדריי. אתרי בנייה ממלאים כל חלל אפשרי בין השדרות הרחבות והכבישים עמוסי הנתיבים, והרחובות מלאים בא/נשים יפים ולבושים היטב, שמחזיקים במכשירים סלולרים יקרים, נוהגים במכוניות חדישות, ויכולים להרשות לעצמם בירה מיובאת בעשרים דולר. אנדריי התגורר קודם בברוקלין, כך שג'נטריפיקציה לא זרה לו, אך אפילו כניו-יורקי מיומן הוא המום מהעוצמה ומההיקף של התהליך במוסקבה, ומהאלימות שמתלווה לו
מוסקבה שנגלית לאנדריי בהתחלה היא עיר מפחידה מעט, קשה ולא ידידותית – אך אולי יותר מכל, יקרה להחריד. הוא מתגורר בדירה של סבתו, אותה היא קיבלה מסטלין, לא פחות, באזור מרכזי בעיר – ליד הקרמלין והמטה הראשי של הק.ג.ב. לשעבר. הוא נדהם לגלות את השינויים שהאזור עבר מאז ביקורו האחרון שם, שלקורא/ת העירוני/ת מזוהים כמעין עילוּת (ג'נטריפיקציה) על סטרואידים.
עבור סבתו של אנדריי, שכבר מתקשה מעט בהליכה, החיים בעיר הופכים לבודדים. תחנת המטרו אמנם לא מאוד רחוקה אך בגלל המבנה של התחבורה הציבורית, מקומות קרובים יחסית מצריכים נסיעה ארוכה בקרונות צפופים והחלפת קווים. מעבר לקשיים הפיזיים, מוסקבה כפי שהכירה אותה במשך רוב חייה הבוגרים נעלמת לנגד עיניה. אחד הסממנים לכך הוא שבעוד שבעבר ניתן היה לעצור מכוניות חולפות ברחוב ולשלם תשלום סמלי עבור טרמפ כתחליף למוניות היקרות, היום המנהג הולך ונעלם. סבתו של אנדריי משתוממת בכל פעם מחדש איך הוא יודע איזו מכונית לעצור, כשלו ברור שרק המכוניות הישנות, שריד לרוסיה של פעם, יטרחו לעצור עבורם. באחת האפיזודות, אנדריי לוקח את סבתו כדי לקנות סוודר חדש, אך בכלבו שלא נראה יוקרתי במיוחד קרוב לביתם הסוודר הכי זול עולה 160 דולר והם נאלצים לוותר. אנדריי אף מנסה להתחבר לחברים של אחיו הבכור, אך מאחר והם שייכים לאליטה המוסקבאית, הוא לא יכול להרשות לעצמו לצאת איתם לפאב או להופעה.
לאחר התחלה קשה, לאט לאט אנדריי מפלס את דרכו במבוך העיר הענקית. אחרי הרבה נסיונות, הוא מוצא זירות הוקי לשחק בהן – אחת מהן מצריכה נסיעה ארוכה עד תחנת המטרו האחרונה, נסיעת אוטובוס לפרברי העיר ואז עוד הליכה ברגל בנוף מעט אפוקליפטי לצד צינור גז. כשהוא מתחיל להכיר אקטיביסטיים מקומיים, אנדריי מתחיל להיחשף גם למוסקבה אחרת—עם בתי קפה וקפיטריות שמגישות בורשט במחירים סבירים, חנויות ספרים שמהוות מקום מפגש לאינטלקטואלים ולסטודנטים, ופארקים וגנים שנעים לשהות בהם. זוהי אותה מוסקבה שבה צעירים חולקים מיטה במשמרות בדירת שותפים בגלל שכר הדירה הגבוה, אך מתעקשים להישאר בעיר כדי לחולל שינוי פוליטי. עם ביסוס הקשרים החברתיים, אנדריי מתחיל להרגיש בבית. אך התהיות על הפערים העצומים בין סגנון החיים מנקר העיניים של האליטות החדשות של רוסיה הקפיטליסטית לבין רוב תושבי העיר, שמצויים במלחמת הישרדות, ממשיכות ללוות אותו ואת הקורא/ת. מוסקבה של 2008 מצטיירת כעיר עם עבר מפואר אך עתיד לא ברור, כמיקרוקוסמוס של רוסיה כולה, וכשיקוף של המאבקים הכלכליים-החברתיים שמתרחשים בה. "ארץ איומה" מספק חלון מסקרן, כן, מורכב ועשיר על המרחב העירוני וכיצד הוא מעוצב, ומתעצב, באמצעות תהליכים פוליטיים. הספר האנושי ומכמיר הלב הזה מומלץ בחום גם למי ש(עוד) לא ביקר/ה במוסקבה מימיו, כמוני, אך בוודאי ייהנו ממנו גם כאלה המכירים את העיר היטב.
שריפות קטנות בכל מקום / סלסט אינג
ברוכים/ות הבאים/ות לשייקר הייטס, פרבר עשיר של קליבלנד, אוהיו. שם המדשאות גזומות, העציצים פורחים, הבתים מתוחזקים, מוסדות החינוך האיכותיים ממוקמים כך שהילדים לא יצטרכו לחצות רחוב ראשי, וחשוב מכך – הסדר החברתי נשמר על כנו. במסורת התכנון המודרניסטי, המוטו של העיר הוא "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות". אך מה קורה כשלתוך הקהילה הפרברית המסוגרת הזו, אחת הקהילות המתוכננות הראשונות בארצות הברית, מגיעה משפחה קצת שונה, שלא מתנהלת לפי הקודים המוסכמים? כפי ששם הספר מרמז, יש לכך תוצאות הרסניות, לפחות לחלק מהנפשות הפועלות.
"שריפות קטנות בכל מקום" מספר את סיפורן של שתי משפחות בשייקר הייטס. האחת, משפחת ריצ'רדסון, משפחה ותיקה, משושלת מייסדי העיר, שחיה חיים רגילים למדיי. היום-יום של משפחת ריצ'רדסון מוכר לנו היטב מאינספור סדרות וסרטים צפון אמריקאיים: בית מרווח, חיי נוחות כלכלית, משחקי פוטבול וארוחות ערב משפחתיות. למעט הבת הקטנה ה'בעייתית', האידיליה כמעט מושלמת. המשפחה השנייה, משפחת וורן, אמנית ובתה המתבגרת, הן כמעט היפוך מוחלט של סגנון החיים הזה. הקשר בין המשפחות נוצר כשמיה, האמנית, שוכרת דירה שנמצאת בבעלות המשפחה הראשונה והבת, פרל, מתחברת עם אחד מילדי משפחת ריצ'רדסון. עד לנקודה בה הסיפור מתחיל שתיהן חיו חיי נדודים בכל רחבי ארצות הברית, עוברות ממקום למקום כל מספר שבועות או חודשים, אבל עכשיו הן מבקשות להשתקע בקהילה. לאט לאט הקשר בין המשפחות מעמיק ועם ההתקרבות, מתחילות גם התסבוכות. עלילת המשנה עוסקת בסיפור אימוץ במחלוקת של תינוקת סינית, ומבלי לחשוף יותר מדי פרטים, הסיפור מאפשר לדון גם במתחים גזעיים הרוחשים מתחת לפני השטח, על אף שלכאורה מדובר בקהילה סובלנית, מגוונת ורב-תרבותית.
"שריפות קטנות בכל מקום", שהפך לרב מכר ענקי בעולם ואף מעובד לסדרת טלוויזיה בימים אלה, הוא לא קריאת חובה, אם כי הוא בהחלט קריא מאוד ומעניין – מסוג הספרים שקשה להניח מהיד ברגע שנכנסים לעלילה. לחובבי/ות עירוניות, מתגלה בספר רובד נוסף ובולט, והוא המרחב הבנוי והקשר שלו להסדרים חברתיים. אורח החיים השונה של שתי המשפחות, והכניסה של מיה ופרל הנוודיות אל פרבר מתוכנן (ובמידה רבה ממושטר) כמו שייקר הייטס, מעלים שאלות של אנונימיות, שכנות, קהילה וחברה. האבחנות של המחברת על אורח החיים הפרברי וערכיו שזורות בסיפור בנימה כביכול משועשעת, אבל נושאות מסר חד ואף עוקצני. למשל, מודי, הבן הצעיר של משפחת ריצ'רדסון, מגיע לבקר את מיה ופרל שמתגוררות בחלק פחות מבוסס של העיר, באמצעות רכיבה על אופניים. אך המחברת טורחת לציין שהוא יוצא דופן כי "אף אחד לא רכב על אופניים בשייקר הייטס, כפי שאף אחד לא נסע באוטובוס: או שנהגת בעצמך או שהסיעו אותך. זאת הייתה עיר שנועדה למכוניות ולאנשים עם מכוניות".
בקטע אחר, שכמעט מתמצת את עקרונות התכנון במקום, מתואר הרחוב שמיה ופרל גרות בו: הרחוב נראה כרחוב רגיל, אך למעשה כל הבתים מפוצלים לדירות עליונות ותחתונות. עם זאת, חזית המבנים מוסתרת כך שייראו כבתי דופלקס רגילים עם דלת כניסה אחת, תיבת דואר אחת ולוחית אחת עם מספר הבית:
"רק מי שנכנס אל שביל הגישה היה יכול להבחין בקיומן של שתי דלתות פנימיות…בכל בית ברחוב וינסלו התגוררו אפוא שתי משפחות, אבל כלפי חוץ נראה שגרה שם רק משפחה אחת. הדירות תוכננו כך בכוונה: זה אפשר לדיירים להתנער מהסטיגמה של מגורים בבית דופלקס – כלומר, של שוכרי דירה ולא של בעלים – וסייע למתכנני העיר לשמור על מראה רצוי של הרחוב, שכן כולם ידעו ששכונות של שוכרי דירות הן פחות מבוקשות. כך התנהלו הדברים בשייקר הייטס. היו חוקים, הרבה חוקים".
בהתאם לכללים, האשפה מוסתרת מאחורי הבתים כדי לא לכער את הרחוב, רק צבעים מסוימים מותרים לצביעת חזיתות הבתים על פי סוג המבנה ותקופתו, והדשא חייב להיות מכוסח על מנת למנוע קנסות. אך כאמור, החיים האמיתיים לא מתנהלים לפי חוקי עזר עירוניים, ובעוד שמרחב ניתן לתכנן, א/נשים ניתנים פחות לשליטה. כמו לא מעט יצירות ספרותיות אחרות שעסקו באשליית החיים הנורמטיביים של הפרברים המנומנמים, מבעד לחזית המהוגנת של שייקר הייטס מסתתרים סודות שמאתגרים את הסטאטוס קוו. "שריפות קטנות בכל מקום" מצטרף לסוגה זו, ועושה זאת בצורה מיומנת ורהוטה, שגם אם נראית פשטנית לפרקים, מצליחה לעורר מחשבה.
.jpg)
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 12.08.2019
יש מצב שיעניין אתכם
