אני מודה שאחד הדברים שאני הכי נהנית מהם בעיר זה People Watching. בארץ או בחו"ל. לשבת עם בירה ולהתבונן, במקום להיתקע עם הפרצוף בטלפון כמו רוב מי שסביבי. הרי הקהל בחוץ מרתק. הינה אחת מגניבה, עם קעקועים ואוזניות גדולות וצבעוניות. הינה שתי סבתות חוזרות מקניות עם שקיות. זוג צעיר בטיול עם הכלבה, ילדים אוכלים גלידה, גבר דוחף עגלה עם תינוק, אישה מבוגרת ממהרת לפגישה. אני מתעניינת בלבוש, אקססוריז, מגוון של טקסטורות, צבעים. אני רואה מי מתאמץ לעקוב אחר הטרנד, למי אין זמן להתארגן בבוקר, מי רוצה להיבלע עם ההמון. לומדת כל כך הרבה רק מהתבוננות פשוטה. אופנה זו הדרך שלנו להצהיר מי אנחנו, ללבוש זהות. זו הדרך לשייך את עצמנו לקבוצה מסוימת ולהיבדל מאחרת. אופנה זה תקשורת.
עיסוק זה של צפייה בא.נשים מתאפשר בכל מקום, אבל הוא מהנה במיוחד בערים גדולות. לרוב, ערים מושכות אליהן אוכלוסיות שונות ומגוונות, והן הטרוגניות מבחינת המעמד הסוציו-אקונומי של התושבים והמבקרים, האתניות, המגדר ועוד. זאת ועוד, בהשוואה לאזורים כפריים, ערים מאופיינות לרוב בליברליות וסובלנות ל"אחרוּת" ואף מעודדות ביטויי אינדיבידואליזם ואקסטרווגנטיות. בערים גדולות יש כל כך הרבה סגנונות ייחודים וקהילות מעוררות – כך שצפייה בא.נשים שם זה ממש כמו לצפות בתצוגת אופנה מקומית.
הקצב הואץ, והמחיר החברתי והסביבתי החריף
אופנה היתה שם מאז ומתמיד, לאו דווקא בהקשר של בגדים. היא מכתיבה לנו איזה טלפון יהיה לנו, באיזו שפה נדבר, מה גזעי/מגניב/קול. אופנה היא תלוית תרבות, זמן, מקום ומזג אוויר. הרי לבגדים כבר מזמן לא רק תפקיד פונקציונלי של כיסוי גוף. פרווה מחממת, שהיתה פעם סמל סטטוס, נחשבת היום טעם רע וסמל לאכזריות. אותו הדפס יכול להראות מיוחד וחדשני או זול וולגרי, תלוי בגד ואירוע. אבל גם באופנה וטרנדים יש משהו בולט במיוחד בעשרים וקצת השנים האחרונות. יותר ויותר א.נשים לובשים את אותם בגדים. פריטים או שילובים דומים. תחשבו על הטישרט, פריט נצחי שיש לכולנו בארון. הרי חוץ מהדפס וצבע ופה ושם אורך שרוול לא יותר מידי השתנה בגזרה או בד. אז איך זה קרה? לאן נעלם הביטוי העצמי?
למעשה, רוב הבגדים כיום מיוצרים באופן דומה, פחות או יותר באותו קו ייצור תעשייתי. אם נחזור לטישרט, אז התהליך בערך כזה: גידול הכותנה, הפיכתה לסיבים, הלבנה (הצבע המקורי של הכותנה צהבהב ונדרשת הלבנה כדי לצבוע את הסיב), אריגה, גזירה, תפירה, אריזה ושליחה לחנויות. בין השלבים השונים נדרש שינוע, כיוון שלעיתים כל חלק מיוצר במקום אחר בעולם (הודו, ארה"ב, בנגלדש, אתיופיה ועוד). בסופו של דבר, בחנות, מתקבלת חולצה גנרית, אולי עם הדפס מעניין או צבע מרענן. אולי לא. אבל מה זה משנה, היא בדרך כלל ממש זולה, אז למה לא, נצרף אותה לעוד 20 לפחות שכבר יש לנו בארון. תעשייה שמייצרת כ-150 מיליון פריטים בשנה.
לכל השלבים האלו יש מחיר סביבתי וחברתי נסתר מין העין. למשל, כותנה זה אחד הצמחים הכי "צמאים" שיש, כך שכ-2,700 ליטר מים נדרשים כדי ליצר טישרט אחת. הכוונה לא רק למים שמתבזבזים בתהליך הגידול, אלא גם בתהליך הצביעה והגימור. זה גם צמח מאוד רגיש לטפילים, אז כ-14% מסה"כ הקוטלים הכימיקלים בעולם משומשים לגידולי כותנה. בגדים מפוליאסטר הרבה יותר חסכוניים במים אבל… מיוצרים מנפט. וכל זה עוד לפני שדיברנו על אותם פועלים שמרססים רעלנים על שדות הכותנה ללא מסכות, על נהרות באזור מפעלי הטקסטיל שצבעם כצבע האופנה האחרונה המיוצרת כרגע ועל שעות של תפירה בחדרים חשוכים בהעדר תנאים סוציאליים. תעשיית האופנה מעסיקה כ-60 מיליון א.נשים בעולם, רובן נשים ממדינות מתפתחות. אותן נשים מקבלות שכר זעום רק כדי שאנחנו נוכל לקנות עוד טישרט.
כותנה זה אחד הצמחים הכי "צמאים" שיש, כך שכ-2,700 ליטר מים נדרשים כדי ליצר טישרט אחת. הכוונה לא רק למים שמתבזבזים בתהליך הגידול, אלא גם בתהליך הצביעה והגימור. זה גם צמח מאוד רגיש לטפילים, אז כ-14% מסה"כ הקוטלים הכימיקלים בעולם משומשים לגידולי כותנה.
עוד חולצה אחת ונהיה מאושרים?
אבל בעצם… למה שלא נקנה? לא אמרנו עכשיו שאופנה זו דרך ביטוי נפלאה? אז למה לא? יותר טוב, נשאל למה כן. מה בעצם התשוקה האמיתית שלנו? האם אנו זקוקות וזקוקים למחמאה? האם יש לנו זמן פנוי, אז נצא להסתובב בעיר או בקניון ועל הדרך נראה משהו נחמד? האם המותג האהוב עלי יצא עם קולקציה חדשה וארגיש פספוס אם לא אלך עם הפריט החדש? "שופינג" זו תופעה שעונה על צרכים רגשיים וכבר מזמן לא דרך פרקטית להתלבש. כך יוצא שאנחנו קונים וקונות הרבה יותר ממה שבאמת נוכל ללבוש. היום יש לנו בערך פי ארבעה יותר בגדים מאשר בשנות ה-80. האם אנו באמת לובשות את כולם? האם אנו באמת מאמינות.ים שלו רק היה לנו את הג'קט/שמלה/בושם חדש נרגיש טוב? נהיה מאושרים.ות? הרי זה מה שהמדיה מכתיבה לנו, לא? "כמה קל להיות מאושר" – פרסומת ענקית בשלט בקניון במקום מרכזי.
את הפרסומת והקניון אי אפשר היה לפספס. אבל מה קורה בפנים? כל קניון כמעט בנוי באופן דומה. זהו מבנה ענק, נטול חלונות (למעט תקרה שקופה בחלק מהמקרים), בעל קומות, מעברים, מוזיקה, אורות. בקיצור, נעשה הכל כדי שתישארו כמה שיותר זמן. תלכו לאיבוד (אמרנו דיזנגוף סנטר – הקניון הראשון בתל אביב?) ועל הדרך תקנו משהו. יש משהו במבנה הזה שמזכיר כנסיה. הבנייה לגובה, החלל המרכזי הפתוח, הלוגואים המוארים בצדדים. הזמן הולך לאיבוד בשוטטות, יש תחושה של סגידה, יש מרחב, חוויה משותפת. אבל לא באמת. לכאורה הקניון יכול להכיל מאות א.נשים (אחד הקניונים הגדולים בעולם, בדובאי, הוא בגודל של 50 מגרשי כדורגל) אבל בו בזמן לייצר תחושה של בדידות וניכור. וכן, כדי לצאת מזה ולהרגיש שייכות ואהדה אנחנו קונים וקונות.
מרחוב מסחרי למרחב צריכה מנותק
כילדה, אני זוכרת שהינו עושים את הקניות שלנו במרכז העיר או השכונה. את הירקות קנינו בשוק, את חומרי הניקוי בטמבוריה ואת הבגדים בחנות. החנויות היו פרוסות לרוב ברחבי העיר, ייצרו מרחב שוטטות נעים ולעיתים גם הכרות אישית עם המוכר או המעצבות שדאגו לעדכן כשקיבלו סחורה חדשה או לעשות הנחה מיוחדת על שמלת יום הולדת. עם הזמן, נבנו סופרמרקטים וקניונים ענקיים. עדיין המשכנו לקנות, אבל התחושה הפכה אחרת – הקניות הפכו ל"שופינג" והזמן עם הילדים ל"בילוי בקניון". בנוסף, רוב הקניונים ממוקמים במנותק מהרקמה העירונית או ממש מחוץ לעיר, וכך יש צורך בנסיעה אליהם במיוחד, החזקת רכב, חיפוש חניה, עמידה בפקקים. בהחלט לא בר קיימא והאמת, פחות מהנה מסתם לקפוץ לחנות בעיר כשצריך משהו. להלך הרוח הזה ניתן למצוא ביטוי גם בתיאוריות וגישות בתחום התכנון העירוני שהתחזקו בעשורים האחרונים, "הניו-אורבניזם" הוא מהקולות הבולטים בהקשר זה, שקוראות לחזרה לרחוב המסחרי לשם החייאת המרחב העירוני והכלכלה המקומית.
ואכן, לקניון ולרשתות הגדולות יש גם צד כלכלי. ככל שהמותג יותר גדול, שרשרת האספקה שלו יותר מורכבת. כך קשה יותר לעקוב אחד תהליך הייצור של אותה טישרט ולו רק בגלל שיש לפחות 20,000 כאלה כל שנה. מי שמרוויח באמת מכל זה, אלו בעלי הרשתות – תעשייה של 2.4 טריליון דולר. כדי שאנחנו נוכל לקנות טישרט זולה והם להרוויח (וגם לשלם שכירות לקניון כמובן) מקצצים בכל דבר אפשרי, כמו שכר העובדים או מערכת לטיהור שפכים בתהליך הייצור. בזמן האחרון (למעשה, גם בגלל הקורונה) הדבר משתנה, חנויות פיזיות הופכות להיות פחות רווחיות והציבור עובר לקנות אונליין.
אם נבחר לקנות באופן מקומי, אצל מעצבים ברחובות בעיר או אפילו במכולת השכונתית, במקום בסופר הגדול, נשאיר את הכסף שלנו קרוב אלינו. אומנם, פעמים רבות לקנות מקומי פירושו של דבר הוא לשלם יותר. הדבר נובע משרשרת ייצור סבוכה ותהליך ייצור וייבוא זול במיוחד של הרשתות הגדולות. ייצר מקומי הוא בדרך כלל בסדרות קטנות, לעיתים מחומרי גלם איכותיים יותר. ייצור מקומי אומר לשלם לרוב שכר הוגן לעובדים ועוד מרכיבים שונים ההופכים את המוצר ליקר יותר. כתוצאה מכך, רוב הא.נשים יעדיפו לקנות את הפריט החדש ברשת גדולה וזולה והמעצבים המקומיים מתקשים לשרוד. בישראל אין תמיכה ממשלתית בעיצוב וייצור מקומי או תרבות ארוכה וגאה של עיצוב (כמו במדינות אירופה למשל). רוב הציבור לא מבין את הסיבה להפרשי המחירים בין רשת בינלאומית למעצבת קטנה, והאחרונות מתקשות לשרוד בזירה כל כך תחרותית. בשנים האחרונות אנו עדים לעוד ועוד מותגי אופנה מקומיים שנסגרים, כמו מיכל נגרין, נעמה בצלאל ורזילי. אם נתייחס לבגדים כמו להשקעה לטווח ארוך, נבחר לקנות חולצה אחת יקרה וטובה מאשר שלוש זולות שיתפרקו אחרי כביסות בודדות נתמוך בקהילה שלנו ולא במנכ"לי חברות ענק. נעודד יצירתיות ומגוון, נכיר את החנויות והשכנים ונרוויח שירות טוב יותר.
ככל שהמותג יותר גדול, שרשרת האספקה שלו יותר מורכבת. כך קשה יותר לעקוב אחד תהליך הייצור של אותה טישרט ולו רק בגלל שיש לפחות 20,000 כאלה כל שנה. מי שמרוויח באמת מכל זה, אלו בעלי הרשתות – תעשייה של 2.4 טריליון דולר. כדי שאנחנו נוכל לקנות טישרט זולה והם להרוויח (וגם לשלם שכירות לקניון כמובן) מקצצים בכל דבר אפשרי, כמו שכר העובדים או מערכת לטיהור שפכים בתהליך הייצור.
אפשר גם אחרת
אז מה זה אופנה בת קיימא והאם זה בכלל אפשרי? בויקיפדיה מגדירים אופנה בת קיימא כתנועה, תפיסה צרכנית ותהליך לעידוד השינוי של תעשיית האופנה ומוצריה, על מנת להפחית את ההשפעות הסביבתיות שליליות ולקדם התנהלות סביבתית יותר וצדק חברתי. כיום, ישנם כבר מותגים, קטנים כמו גם גדולים, שלוקחים אחריות. או לפחות נראים ככאלה. מצד אחד, ישנם מותגים בינלאומיים כמו Patagonia שחרטו על דגלם דאגה לאדם ולסביבה. הם מציעים למשל "עיצוב שירות" במקום "עיצוב מוצר", כך שניתן לחזור אליהם תמיד עם מוצרים פגומים ולתקן חינם במקום לקנות חדש. בנוסף, הם סוגרים את החנויות שלהם ב-"Black Friday" (ומשלמים שכר מלא לעובדים בכל זאת) דווקא כששאר החנויות גורפות רווחים היסטריים. כמוהם יש מותגים נוספים, וגם יוזמות של ארגונים פרטיים וציבוריים כמו Clean Clothes Campaign, The UN Alliance for Sustainable Fashion ו-Sustainable Apparel Coalition, שעוסקים בנושא החשוב הזה. מצד שני, ישנם גם מותגי ענק של אופנה מהירה שמעודדים פתאום להחזיר בגדים, לקבל זיכוי ולהשקיט את המצפון (כי תרמנו לנזקקים). למעשה, אין באמת נזקקים לכמות הבגדים שנזרקת (כ-40 טון מידי שנה), פסולת טקסטיל מהווה בעיה גדולה בעולם, הורסת כלכליות מקומיות (באפריקה למשל) ובסופו של דבר נשרפת או נטמנת באדמה. במידה רבה, מדובר ב-Greenwashing ולא יותר.
נדמה שלאן שלא נסתכל אנחנו בבעיה. אבל, יש גם מקום לאופטימיות. אז מה כן אפשר לעשות? להכיר את עצמנו, את הצרכים שלנו ואת הארון שלנו (החולצה הזאת תלך נהדר עם המכנסיים שכבר יש לי… רק שבבית מגלה שהם בדיוק קטנים עלי). לקנות פחות, להחזיק את הבגד יותר זמן (לכבס נכון, לתקן, ללבוש זמן רב יותר). לקנות מקומי. להבין שטרנדים חולפים וסטייל אישי נשאר (קוקו שאנל). לחפש מידע (הפורום לאופנה בת קיימא) להעלות מודעות, לדבר על זה.
באחת ההתבוננויות שלי ברחוב, ראיתי בחורה עם שמלה מהממת. לא התאפקתי והחמאתי עליה. תשובתה היתה "תודה! היא היתה של אמא שלי, לפחות 30 שנה. זה מזכיר לי אותה, איכות של פעם". אילו פריטים וזיכרונות אנחנו נרצה לשמור כדי להעביר הלאה?
כתבות נוספות בסדרת "משבר האקלים: הזווית העירונית":
חם יותר, יבש יותר – רעב יותר? – כתבתו של אבינועם אדרי
איך הופכים את העיר מ"אי חום" לנווה מדבר? – כתבתו של עומרי כרמון
משבר האקלים: אנושות על סף קטסטרופה – כתבתו של פרופ' יואב יאיר
על הקשר בין המרחב העירוני למשבר האקלים – דבר העורכות עם השקת הפרויקט
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 12.04.2021
יש מצב שיעניין אתכם
