"אנו משתמשים בארץ עצמה כמפה, ואני מבטיח לך שזה עובד לא רע בכלל"
לואיס קארול. סילבי וברונו
בחזרה הביתה משדה התעופה שונפלד אני ותייר מתנהלים בקומדיית מצבים אנושית: הוא מסתבך עם מכונת הכרטיסים שלצידי, אני עוזר לו, אנחנו נפרדים. חמש דקות אחר כך אנחנו נתקלים אחד בשני על הרציף ומחייכים במבוכה. לפני התחנה הראשונה הנהג מודיע שיש בעיה ושנצרך להחליף רכבת. הוא כורז בגרמנית. אני פונה לכיוון היציאה ונתקל באיש שיושב כמה מושבים מאחורי, שואל: הבנת? הוא מצביע על מפת הנסיעה. לא ממש, זיהיתי את כל התחנות על המפה, לא יותר. אני מביט עליה ועליו ומבטל אותה. בוא, אני אומר, צריכים להחליף רכבת. הוא מסתחב אחרי, גורר מזווה ותיק גב. קרעי שיחה: לא. הוא לא מספרד. הונגריה. חי כבר 12 שנים בסקוטלנד. כמה תחנות לפני שאני יורד הוא מרגיש נוח מספיק כדי לחלוק איתי את החרדה האמיתית והקטנה שלו ושולף מולי את ה-Ipod: מפת ברלין, נעוצה באינספור סיכות. המלון שלו ממש כאן. אין לו מושג איך מגיעים עם הרכבת ה"חדשה" והלא מתוכננת? כמה זמן זה ייקח? מה הדרך הכי קצרה? פשוט אין WIFI, אחרת הוא היה מסתדר לבד.
אפשר לחשוב על דוגמאות אחרות: למשל הפעם ההיא שהסתובבנו אבודים בכבישים פולניים בניסיון לחזור לברלין. ה-GPS התחרפן ולקח לנו חצי שעה עד שהבנו שהנופים הם אותם נופים לא בגלל שאנחנו חוצים את הפסטורליה הפולנית, אנחנו פשוט מסתובבים במעגלים. בנו כבישים חדשים, הם לא עודכנו במפה; אנחנו אבודים בקולחוזים פולניים – מתנת הסוציאליזם לעולם. או בביקור בארץ, כשחיכיתי עם חבר ברגל מגובסת למונית וכל מה שעשינו היה לנעוץ את העיניים בנייד כדי לראות מהיכן היא תגיע. כבר שנים שכל חיפוש דירה כולל Street View, כל פגישה במקום לא מוכר גוררת הקלדה של כתובת, כל הכוונה של אחרים למקום שבו אתה נמצא או חניה ברחוב לא מוכר מלווה בשליחת המיקום למי שאיתך, טיול דורש הכנה וטאגינג, נסיעה באופניים מובילה לגיגול המסלול וחישוב כמה קילומטרים עוברים בין נקודה A ל-B.
הבהייה במסכים ולא בסביבה, תחושת הדיסאורינטציה והפחד להיאבד, כמו גם הצורך החדש והבלתי נגמר לדעת איפה אתה, לאן אתה הולך ומהי הדרך הקצרה ביותר מרמזים כולם את המובן מאליו: המפות – אותו עצם שהתחיל כעצם דו מימדי שמטרתו לעזור לאדם להתמצא בסביבתו – עדיין כאן. הן ארוגות בחיים שלנו. ולא, הן ממש לא הולכות להיעלם.
יותר מזה, נדמה שזה לא יהיה מוגזם לטעון שהמעבר שעשו המפות מפורמט מודפס לטאבלטים וניידים, בצירוף Geotagging ,GIS ,GPS, ושלל האפליקציות הנלוות – שינה משהו מהותי במקום ובמשמעות של המפה בחיינו. גם מרוץ החימוש של אפל וגוגל בכל מה שקשור לעולם הקרטוגרפי (מרוץ שמלווה ברכישת חברות ניווט שונות, נדידת עובדים מחברה לחברה ועריפת ראשים), ביחד עם השימושים החדשים, האישיים והפרועים במפות חדשות ויצירתיות מספקים חומר למחשבה על המשמעויות המהפכניות והכלכליות הטמונות בעולם המתפתח הזה. וגם הן מבהירות שמשהו השתנה באופן שבו אנחנו תופסים ומשתמשים במפות, כמו גם באופן שבו אנחנו מתנהלים במרחב הרגיל והיומיומי.
ושלא תבינו אותי לא נכון. יש בה, במפה הדיגיטלית על סוגיה השונים, משהו מסעיר ומרתק. משהו שמקביל להרגשה של האיטרנט שהולך עוד רגע להתפוצץ. בשליפה קטנה של סלולרי מהכיס נפתח שער לעולם עמוס וגדוש: מיקום וניווט הוא רק ההתחלה. אפליקציות שונות מציעות כבר היום מסלולי טיולים שכוללים אינפורמציה על מבנים, היסטוריה, טיולים בעקבות אנשים ועוד. אחרות מציעות אינפורמציה ממוקדת על צרכים שונים שלך – מאוכל, חנויות ועד לדברים האישיים ביותר. נוספות מציעות ניווט בתוך בניינים – החל מפילים לבנים ופוסטמודרניים דרך חיפוש של מוצר ספציפי בתוך קניון ועד לאיתור מושב במשחק הכדורגל. וזה עוד לפני שהזכרנו את היכולת לעצב מפות משלך, שמכילות את כל המידע האישי שאתה רק יכול לחשוב עליו, או לנתח את תנועת העיר כדי לעשות אותה יותר טובה. ושוב, אלו רק דוגמאות קטנות לכל הנפלאות שמחכות מעבר לפינה.
הבהייה במסכים ולא בסביבה, תחושת הדיסאורינטציה והפחד להיאבד, כמו גם הצורך החדש והבלתי נגמר לדעת איפה אתה, לאן אתה הולך ומהי הדרך הקצרה ביותר מרמזים כולם את המובן מאליו: המפות – אותו עצם שהתחיל כעצם דו מימדי שמטרתו לעזור לאדם להתמצא בסביבתו – עדיין כאן. הן ארוגות בחיים שלנו. ולא, הן ממש לא הולכות להיעלם.
ביחד עם זאת, האמצעים הטכנולוגיים האלה שינו גם את האופן שבו אנחנו עומדים ומתנהלים במרחב. כי בעולם הזה – עולם המפות האינטרנטיות והנגישות האינסופית – נדחקים המסתורין, הציפייה והדמיון יותר ויותר הצידה. המרחב הופך מעשי, ממשי, מדויק. הוא משמש לתנועה הפונקציונלית – זאת שנעה מנקודה לנקודה, שיודעת איך נראה הרחוב, איך נראה הבניין, איך נראה המקום. תנועה מדויקת, שלא מתבזבזת על השולי: ביציאה מהרכבת ישר על הפניה השנייה, פניה שמאלה, חמש מאות מטר, ואז מגיעים, סך הכל שש דקות הליכה. הסיבה הבסיסית לכך היא פשוטה: ההפשטה של המציאות, שהייתה תכונת הבסיס של המפה כחיקוי של המציאות, הולכת ומצטמצמת ככל שטכנולוגיית התלת מימד ותצלומי הלוויין נכנסים לתחום. אפשר לומר כבר עכשיו שאת הציפייה להגעה, לרחוב, לבניין, החליפה תחושת ההתאמה והעמידה בזמנים: דומה או לא דומה למה שמצאנו בגוגל street view או בFly over של אפל? את הבהייה בנופים החולפים ובבניינים החליפה הרבה פעמים הבהייה במכשירים השונים, בשלטים שבפינת הרחובות ובמדידת ההתקדמות על המפה. את תחושת ההמתנה החליפו הקילומטראז' והדרכים הקצרות והטובות ביותר להגיע מנקודה A לנקודה B. כשהזמן המוקצב רודף אחריך כמו הארנב מאליסה בארץ הפלאות; הולך ואוזל.
ויותר מזה, מאחורי אותו אובדן קסם ודמיון במפות, שמצטרף לדרך הטובה והקצרה ביותר להגיע ממקום למקום, ניצב משהו עמוק יותר, מרכזי יותר, מאיים. דבר שנקשר לאלפי חלקיקים שנוגעים ומרכיבים את נימי זמננו. אני מתכוון לציווי הבסיסי, הברור והחד משמעי של פיו אסור ללכת לאיבוד. כי בעולם החדש והזמין אסור לטעות או לשהות בתוך הלא ידוע, הלא ברור, הנסתר שנמצא בפנייה הבאה או בזאת שחלפת על פניה לפני שנייה. אסור שלא לדעת מה ומתי ואיך, או לבזבז את הזמן בתהיות, בתנועה מחוץ למסלול, בשוטטות. כי אי הודאות וחוסר הבהירות מולידים את המאוים המרחבי: אותה תנועה בין המוכר ובין הזר בו זמנית; מוכר שמאחוריו מסתתר ה"אחר".
לפעמים נדמה לי שאותו ציווי – שקולו והחרדה הנגזרת ממנו היו קיימים מאז ומעולם – הלך והתעצם ביחד עם לידת המפות האלקטרוניות ודחק החוצה מתוך עולמינו את דמות המשוטט של ולטר בנימין, מי ששימש כגיבור הקטן, הלא הירואי, של המודרנה. ואיתו גם ההתנגדות לעולם הסחורות והצריכה, לחיפוש, ליכולת לטעות, לדמיין. כי בניגוד למשוטט הבנימיני שהסתובב ברחובות העיר משוחרר ממטרות, יעדים גרנדיוזים או מהליכתו של תייר, כמו גם מלחציו של הזמן; בניגוד למי ששיטוטו חשף את הלא-מודע העירוני דרך מבט משוחרר שעוקב אחרי היופי והפיוטיות שנמצאים בכל מקום – העיר והעולם שלנו ממופים, מדודים, מנוסחים. אנחנו מופצצים בדימויים, במטרות, בחפצים וסמלי סטטוס שיש להשיג, ביעדים שצריך להגיע אליהם או שיש לראות. וזה לא שאנחנו לא יכולים להשתהות, לתהות, להסתקרן – זה העולם העכשוי שדוחק בנו למהר, לא להתבזבז ברחובות, לא לתהות על המרחב ועל יופיו. הוא קושר אותנו למוכר, לידוע, מאיץ בנו שלא להיאבד, אבל גם לא לנסות דרכים אחרות, אפשריות, לא "יעילות". לא לאיים על הקיים, לא לחשוב שאפשר גם אחרת.
ואפשר.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 24.11.2014
יש מצב שיעניין אתכם
