אתה אף פעם לא מודע, בזמן אמת, שאתה ב"רגע לפני". רק בראייה לאחור, אתה מבין את הסיטואציה אחרת לגמרי: באמצע פברואר, רצה הגורל (וסבתא) ונסענו, כזוג ללא ילדים לשדה התעופה. פברואר בניו יורק הוא חודש קשוח וקר, וכל הדרך הנהגת החזיקה שני סמרטוטים בידיה- עם האחד כיסתה את פיה, ועם השני החזיקה את ההגה. היא הייתה נוירוטית ולחוצה, והרכב היה קפוא מפאת החלונות הפתוחים לרווחה בקור של 10 מעלות מתחת לאפס. גם אחרי שסגרנו את החלונות שלנו, היא המשיכה לנהוג, בזיג זוג מטריד, עם חלון פתוח. כן, דיברו על קורונה, אבל שם בסין, ואנחנו היינו בדרך לחופשה זוגית אלוהית, אז למה היא באה לבאס?
כשהרכבות הפסיקו לפעול
ניו יורק היא עיר מהגרים. תמיד הייתה ותמיד תהיה. בתחילת המאה העשרים אלו היו היהודים שמילאו את ה- Lower East Side; בתהליך ההיטמעות שלהם בחברה האמריקאית הם התחילו מהמקום הבטוח והמוכר בו התיישבו לפניהם מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ככל שתהליך הפרבור פרח, כך חברות המהגרים התחלפו אלו באלו: אירים, פולנים, איטלקים, והיום חברת המהגרים הגדולה ביותר המאכלסת את מנהטן היא האסייתים המתרכזים ב-China Town.
ניו יורק היא עיר גזענית. לכאורה היא קוסמופוליטית וכולם בה מהגרים – בבתי הספר של הילדים מדברים 43 שפות – אבל בסוף, קו הרכבת התחתית החדש שנפתח לפני כמה שנים ומגיע עד לרחוב 96 בUpper East Side הוא גזעני. נכון, אף אחד לא ממיין בכניסה לרכבת לפי צבע עור וגזע, אבל הרוב המוחלט של הנוסעים ברכבת ה- Q, ובוודאי בחלקה הצפוני, הם לבנים. פריווילגים. לבושים היטב, מחוטבים, בוודאי מקפידים על תזונה נכונה ואימונים שבועיים.
באמצע חודש מרץ, הכול השתנה. הרכבת התרוקנה. כליל. לראשונה מאז הפעלתה לפני 115 שנה, הופסקה תנועת הרכבות בכל לילה בין 1 ל-4 לפנות בוקר. שתי מלחמות עולם, שפל כלכלי בלתי נסבל, התקפות טרור מטלטלות, כל אלו לא הצליחו לעצור את מערך הרכבות. מאז תחילת מאי, בכל לילה, הרכבות אינן נוסעות, אלא ממתינות בתחנות, עוברות ניקוי יסודי.
הרחובות התרוקנו גם הם. בשום שלב שהוא לא אסרו על התושבים לצאת מהבית ולא אסרו על מסעדות לספק משלוחים, אבל היה פחד אמיתי וחשש רפואי. בתי המלון ההומים התרוקנו, ולאחר כמה ימים הבינה העירייה שעליה לעשות מעשה: עד כה, רבים ממחוסרי הדיור בילו את הלילות הקרים בתחנות וברכבות הריקות, שנסגרו עתה לטובת חיטוי לילי. העירייה הסבה 63 בתי מלון ריקים ברחבי העיר ללינה של למעלה מ-13,000 מחוסרי דיור, שחלקם איבדו את עבודתם לאור המגיפה והפכו לחסרי בית רק לאחרונה.
גזענית, כבר אמרנו? תופעת הNimby חלחלה עמוק, בעיקר בשתי השכונות היוקרתיות: Upper West ו- Upper East. בתי המלון הריקים התמלאו בחסרי בית, חלקם עברייני מין לשעבר, חלקם מכורים לחומרים מסוכנים, רובם ככולם בעלי גוון עור השונה מהסביבה בה הם גרים, בגדיהם מרופטים, ובמקום טרולי הם נושאים שקיות זבל ענקיות ועגלות קניות שנגנבו ממרכזי קניות גדולים. במקום להצדיע לעירייה, שעושה מעשה חסד עם אלו שנמצאים בסיכון גבוה, ברחובות, ובו בזמן גם מצילה מלונות ריקים, דואגת למקומות עבודה, ו"מגלגלת" את הכלכלה, השכנים בשתי השכונות היוקרתיות מתלוננים על הריח, על תחושת חוסר הביטחון ברחובות. זהו פחד, אמיתי ומדומיין, מהשכנים החדשים. 13,000 איש שהיו עד כה ברחובות נכנסו לחדרי מלון. מספיק אחד, שסובל מהפרעה מסוימת ונשכב על אישה צעירה בתחנת רכבת ברחוב 63 והשדרה השלישית, מרכז השכונה, ואז המשיך בדרכו כאשר מצלמים אותו וגוערים בו להפסיק. מספיק אחד כזה (שנעצר על ידי המשטרה תוך שעות) כדי להשליט טרור על שכונה שלמה.
השכונות היוקרתיות מתרוקנות, הארלם מתמלאת לכלוך
הגזענות במנהטן, בימי טרום המגיפה, באה לידי ביטוי בחלוקת התפקידים: אנשי המשלוחים יהיו מהגרים טריים מארצות מרכז ודרום אמריקה; אנשי השערים ופותחי הדלתות יהיו ממוצא אפרו-אמריקני, והשכנים יהיו לבנים ואסייתים, ילידי המקום או מהגרי עבודה בעלי השכלה גבוהה מאוד שהגיעו לעבוד באחד מבתי החולים או האוניברסיטאות המובילות בעולם.
גזענות זו, הפכה, ככל שהמגפה נחרטה עמוק יותר בתודעה, גם לגזענות ברחוב: מאז ומעולם הארלם, השכונה הצפונית במנהטן נראתה שונה מחברותיה הדרומיות יותר, אולם עכשיו היא מוזנחת יותר: העירייה הטיבה עם בעלי הרכבים, ומיעטה בניקיון השכונות: במקום לנקות פעמיים או שלוש בשבוע, היא החליטה שלא לנקות כלל, או אחת לשבוע בלבד. מדוע? כדי שבעלי הרכבים לא יצטרכו להזיז אותם בכל פעם. על פניו: החלטה נהדרת, המטיבה עם התושבים. אולם, רובם המוחלט של התושבים במנהטן אינם בעלי רכבים; השכונות היוקרתיות התרוקנו מתושבים שעברו לבתי הקיץ שלהם בפרברי העיר למשך חודשים ארוכים. יעידו על כך כרבע עד שליש מהתלמידים בבתי הספר היסודיים, שהוריהם בחרו שהם ילמדו רק מרחוק, לא יגיעו כלל לבתי הספר, גם לא לאחר חצי שנה בה הילדים היו מקורקעים לבתים. אלו משפחות בעלות אמצעים, שיכולות להרשות לעצמן לשלם שכר דירה כפול, אחד על הבית בעיר והשני על הבית בכפר, או בדרך כלל להחזיק שני בתים בעת ובעונה אחת. אז נוצר מצב בו מצד אחד השכונות היוקרתיות ריקות מאדם, ולכן מלוכלכות פחות, וכן המתגוררים בהם יוצאים פחות מהבתים, כי הם יכולים לעבוד מהבית, ובעוד שהשכונות הצפופות יותר, בעלות המאפיינים החברתיים כלכליים מאתגרים יותר: מלוכלכות יותר, מוזנחות יותר, מפחידות יותר.
איפה המשטרה, אתם שואלים? שאלה יפה. המשטרה שומרת על עצמה. ועל פסלים. באמת.
ימי מגפה, מחאה וביזה
בחודשי המגיפה הראשונים, במשך למעלה מחודשיים, כל ערב בשעה 19:00 בדיוק, יצאו אנשים מהבתים, מהמרפסות, והריעו להם ולצוותים הרפואיים, מחיאות כפיים מרגשות שנשמעו מכל פינה בעיר, שאין בה הרבה מרפסות. גם במרכז סנטרל פארק, רחוק מכל בניין מגורים, היה אפשר לשמוע את קריאות העידוד, את ההקשה על סירים ביתיים ומחיאות כפיים סוערות. מה שנמשך כשבוע בארץ, נמשך כאן עד להירצחו של ג'ורג' פלויד.
פתאום, במקום מחיאות כפיים הגיעו מחאות. אלימות. חלקן לפחות. רוב ההפגנות היו רגועות, זכו להכלה משטרתית מעוררת השתאות: זרם רב של אנשים צועד ברחובות, מגיע לפינת רחוב המובילה לכביש הראשי של מנהטן, כביש של שלושה-ארבעה נתיבים בכל כיוון: שרשרת אנושית של שוטרים עומדת, מכוונת את המוחים להמשיך הלאה, ולא לבחור בנתיב ההתגוששות: כן לתהלוכה, כן לחסימת כבישים ספונטנית, ללא תיאום – לא לחסימת הכביש הראשי, הסואן. המוחים כורעים ברך, ולעיתים קציני המשטרה הבכירים כורעים ברך איתם, לעיתים גם צועדים איתם, נמנעים מאלימות בכל צורה.
משטרת ניו יורק ידועה בקשיחותה, לא כך בימי ההפגנות הראשונים לאחר הירצחו של פלויד. מרוב הכלה, נעלם הביטחון האישי. קבוצות קטנות של מוחים, מצטרפות לקבוצות קטנות אחרות, הולכות במרכז השדרות, הריקות ממילא בימי המגיפה, והנהגים סבלנים, בין אם מפחד ובין אם מתוך הזדהות. ואז, כמה ניידות בצומת הרחובות של רחוב 42 והחמישית בוחרות לנסוע משם, כשהצועדים-מפגינים מגיעים בהתרסה. אפשר לראות על הפנים של המוחים מה כוונתם: האם הם מתריסים ורוצים במפגש אלים עם המשטרה, או שמא לשחרר את כעסם, להביע את צערם ומחאתם על הרג מיותר של אלימות משטרתית לבנה כנגד שחורים מקופחים?
רצתי ברחובות וראיתי אותם מולי. עמדתי בצד. התבוננתי. לאחר שחמש הניידות עזבו את המקום, נשמעה שריקה ואחריה המון רב רץ בכיוון אחד. היעד: חנות Best Buy שנבזזה כבר, חלונותיה מנופצים. אז הם ניצלו את הרגע וקפצו. היו שם מכל הצבעים, אין טעם לגזענות. אחד הבוזזים, התעכב כל כך הרבה זמן בתוך החנות שכשיצא, כבר היו חמישה שוטרים סביבו. הוא לרגע לא היסס, חלף על פניהם במהירות, וכשהגיעה ניידת סמויה ועצרה מולו בחריקת בלמים, הוא קפץ מעליה, ועדיין, שוטר נוסף, הצליח לתפוס אותו ביד. "לא היסס", כבר אמרנו? אז אותו בוזז הוציא איזה כלי מהכיס, איים על השוטר, שפשוט עזב אותו, והוא ברח לנפשו. עצוב. עצוב יותר לראות עד כמה אנשים צריכים חוק וסדר, ועד כמה ברגע שמרגישים ש"הכל מותר", אז הם מרשים לעצמם. מי שמרשה לעצמו להיכנס לחנות, יום או יומיים אחר כך ירשה לעצמו גם דברים אחרים.
ערב אחר כך, כתבו על הכביש מול ביתו של טראמפ, בשדרה החמישית בין הרחובות 56 ו-57: Black Lives Matter. זו היתה כתובת מטעם העירייה – והתשובה של ראש העיר, דה באלזיו, לטראמפ על השגותיו בנושאי חוק וסדר בניו יורק. אלו היו ימים בהם ניו יורק סבלה מאחוזי תמותה גבוהים, מאות נפטרים בכל יום וביזה ברחובות. הנשיא ביקר את מדיניות ההכלה של המושלים הדמוקרטים וראשי העיר הדמוקרטיים ברחבי ארצות הברית, בעוד מעשי ביזה הלכו וגברו.
סולם ערכי – ומעשים בצידו
אנחנו בעידן פוסט-אמת. אין כמעט אמירה שאין עליה מחלוקת, אין מעשה שרואים בו תוצר ישיר של אמת צרופה, יחידה. כשאני מלמד את תלמידיי חשיבה ביקורתית, אני מבקש מהם, מהן, מאיתנו, להסיר את התפיסות הקודמות, הנרטיבים, אך לשמור על הסולם הערכי עליו שקדו ואותו בנו בעבודה קשה. לשמור עליו מכל, אבל גם לאפשר לו להיות גמיש, ולהשתנות – עם הגיל, עם ההיסטוריה, עם התרבות.
כשבוחנים את עיריית ניו יורק בראי המעשים שלה, מגלים את סולם הערכים האמיתי שלה, כעיר, כנציגת תושבים: רואים זאת לא רק במעשים הסמליים: כמו כתיבת Black Lives Matter מול מעונו של דונלד טראמפ, אלא גם באופן בו שוטרים הכילו את ההפגנות מולם ונגדם. כאשר משטרת ניו יורק בחרה לסגור רחובות שלמים, רק בגלל שקיימת שם תחנת משטרה, להעמיד בכל קצה רחוב ניידת עם כמה וכמה שוטרים חמושים בנשקים אוטומטיים, מוגנים היטב באפודי מגן חסיני כדורים, היא בעצם אומרת שתחנות משטרה הן סמל, וככזה, לא יתנו לו ליפול ביד המפגינים. מאידך, כאשר מאות רבות של מפגינים מתהלכים ברחובות, באור היום, קוראים קריאות בגנות השוטרים, מעמידים אצבע משולשת (הנתפסת בניו יורק ככמעט הצדעה במועל יד, חמורה בהחלט), והשוטרים בשלהם, מכילים, מסמנים בידיהם כי הצועדים לא יכולים לרדת אל ה- FDR, הכביש הראשי החוצה את מנהטן בצדה המזרחי, אבל יכולים להמשיך ולצעוד ולחסום רחובות קטנים ומקבילים לכביש הראשי, והמפגנים בוחרים לעשות זאת, גם הם מבטאים את סולם הערכים שלהם: כן להפגנה, כן להבעת המחאה על אלימות משטרתית וגזענות חברתית מובנית, אך בו בעת גם ציות למשטרה המקומית והימנעות מפרובוקציות.
זה מורכב: כי בין מאות המפגינים יש גם כאלו שזועמים, וכועסים, ומתקרבים מאוד לשוטרים, כמעט תוקפים, בהחלט מאיימים. רגעים אלו הם עת מבחן עבור מנהיגי המחאה, העומדים חוצצים בין הזועמים לשוטרים, דוחפים את חבריהם, בכוח, בחום, ב"אמפטיה אסרטיבית", ולא נותנים להמון להיעצר מול השוטרים, אלא להמשיך ולזרום במעלה הרחוב. כל רגע נראה כאילו אנחנו רחוקים מאית השנייה מהתפוצצות של רגשות וזעם עצורים, משני הצדדים, אבל התהלוכה ממשיכה בשלה.
שלוש נשים וקולומבוס אחד
רואים את סולם הערכים העירוני כאשר משטרת ניו יורק בחרה, ועודנה בוחרת, כבר כמה חודשים, להעמיד בצמוד לפסלו של קולומבוס באמצע סנטרל פארק, בכל שעות היממה, גם לפנות בוקר, שלוש-ארבע ניידות מאוישות בשוטרים ומערכת תאורה איתנה. בכך היא בעצם מדבררת את סולם הערכים של העומד בראשה: מצד אחד הכלת ההפגנות, ומצד שני נקיטת יד ברזל כנגד הפוגעים בסמלי העיר והאומה. עם זאת, לפני כשלוש שנים, במקביל לאירועי שרלוטסוויל, אותו פסל שהוצב בפארק לפני כ-120 שנה, הושחת, וידיו של קולומבוס נצבעו בצבע אדום, ומתחתיו נכתבה קריאה בגנות השנאה. קולומבוס, שילדי בית הספר מחבבים אותו בזכות יום החופש השנתי החל באוקטובר, ירד מגדולתו ההיסטורית בשנים האחרונות לאור עליית הביקורת הנרטיבית על השפעת הכיבוש האירופאי על יבשות אמריקה.
לורנס ברגרין, היסטוריון וסופר ניו יורקי, שכתב רב מכר על מסעותיו של קולומבוס, טוען כי מקרי המוות הרבים של הילידים, המוערכים באלפים ועשרות אלפים, אינם תוצר של מדיניות מכוונת שלו, אלא צירוף נסיבות עצוב של העברת חיידקים, נגיפים, פחד מהאדם הלבן שהוביל להתאבדויות רבות, וכמובן גם ניצול ונישול של האדם הלבן את המקומיים. ארצות הברית בוחרת בימים אלו את נשיאה הבא, ולכן היא עוברת טלטלה איומה, היסטורית, שהנעה בין הצורך לבקר את העבר, הצורך לתקן את העוול שנגרם לילידי היבשת ולעבדים שנחטפו מביתם באפריקה והועברו כסחורות לארצות הברית טרם הקמתה ובצעירותה כאומה – לבין המשך הישענות על ההיסטוריה הנרטיבית העומדת בבסיסה של הדמוקרטיה הוותיקה בעולם.
במעשה זה של משטרת ניו יורק רואים את סולם הערכים של העומד בראשה: הוא העמיד ועדת מומחים לפני כשלוש שנים שעתידה לפסוק אילו פסלים ראויים להצבה במרחב הציבורי, ואילו, לאור העבר הקשור אליהם ובהם, ראויים להסרה. הציניקנים יעידו כי ועדה שהוקמה לפני שנים וטרם הכריעה, גם היא מביעה סולם ערכים מסוים, או אולי את החשש לנקוט בעמדה ברורה בתוך סולם הערכים הזה.
מצד שני, עד שלהי הקיץ האחרון, מבין 29 הפסלים המוצבים ברחבי סנטרל פארק, לא היה ולו פסל אחד של נשים (אמיתיות, ולא מיתיות). כך, באמצע משבר עולמי שפוקד את ניו יורק הריקה מתיירים, כשעובדים במשרות יוקרתיות עובדים מהבית חודשים וימשיכו כך לפחות בשנה הקרובה, כשהרחובות מרגישים בטוחים פחות, הציבה עיריית ניו יורק פסל חדש, של שלוש נשים שנאבקו על שוויון זכויות לנשים, שחורים ומיעוטים לפני למעלה ממאה שנה. כל אחת משלוש הנשים טומנת בחובה סיפור שלם של זכויות אזרח: Sojourner Truth נולדה לעבדות בסוף המאה ה18, ברחה והצליחה להפוך לאחת הנשים המשמעותיות במאבק בעבדות ובזכויות נשים בתחילת המאה ה-19. היא נשאה דברים בכל רחבי ארצות הברית בגנות הגזענות ובמאבק על זכויות נשים עד כדי שזכתה לפגוש את הנשיא אברהם לינקולן בשלהי מלחמת האזרחים. היא ידועה בנאומה “Ain’t I a Woman?” ולא חששה להשתמש בכריזמה השופעת ובאש היוקדת שלה. תמירה עד מאוד הייתה (גובהה נשק ל 180 ס"מ), מה ששיווה לה מראה של בלתי מנוצחת. באותו הפסל מונצחת גם שתי הנשים הנוספות, Elizabeth Cady Stanton ו- Susan B. Anthony, שתי נשים לבנות שנלחמו מגיל צעיר, לא רק עבור שוויון זכויות לנשים אלא גם לאנשים מגזעים שונים.
סולם ערכים ברור הוא זה שהביא לבחירה להציב פסל של שלוש נשים חזקות, איתנות, לוחמות, רק 160 מטר מפסלו של קולומבוס לרגל 100 שנה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, שהורה על הסרת האיסור להצביע לנשים בכל רחבי ארצות הברית. עצוב לומר כי מדינת מיסיסיפי אישררה את תיקון זה רק בשנת 1984.
הפסל הראשון בסנטרל פארק שמציג נשים (מבין 29 פסלים). למטה תמונה של השופטת רות בייגן גרינסברג שהלכה לעולמה בחודש אוקטובר האחרון. צילום: מומיק נבו
ופתאום: אווירה אירופאית באמצע מנהטן
המגיפה מביאה איתה לא מעט חילוקי דעות, וגם בהם, קיימות הכרעות: הבחירה של ראש העיר, ביל דה בלזיו, לפרסם ציוץ לוחמני, שבו הוא מזכיר את הקהילה היהודית, לאחר צעדת ענק ברחובות ברוקלין כחלק מהלוויה המונית, ומזהיר כי אם אנשים ימשיכו להתקבץ בקבוצות גדולות המשטרה תערוך מעצרים המוניים. האם זה הפרסום הנכון? האם הוא נוטף שנאה על רקע דתי ואפליה? או שמא שם גבול ברור למפירי החוק המסכנים את בריאות הציבור בניו יורק?
הבחירה המעניינת מכולן היא העדפת האופניים והמסעדות על פני הנוהגים ברכבים פרטיים: שבילי אופניים צצים כפטריות לאחר הגשם, נצבעים בין לילה, ויום לאחר מכן גם מופרדים בהפרדה של מחסומי פלסטיק. המצב הוא כל כך קיצוני עד שכביש בעל שלושה נתיבים, שיורד מהגשר ברחוב 59 ועמוס ממילא בכל שעות היום, הפך, לאור המגפה- לנתיב אחד בלבד: נתיב אחד הוסב לנתיב אופניים, והשני נתפס, בחלקו, על ידי מסעדות שהוציאו לרחוב את מרכולתן. ניו יורק הסואנת הפכה, בחודשים האחרונים לדומה יותר לבירות אירופה: הכבישים העמוסים הצטמצמו ושולחנות בתי הקפה והמסעדות ממלאים את הנתיבים הישנים; מגודרים בפרחים, פרזולים מהממים, שולחנות מכוסים במפות לבנות לצידם חוצצי פלסטיק שקופים המפרידים בין שותי היין הלבן המצונן בקרח במיכל נירוסטה שניצב ליד השולחן. כל אלו יוצרים אווירה אחרת לעיר, שמנסה להתרגל למצב החדש.
ומה הלאה?
מנהטן ממשיכה עם הפגנות שבועיות, מקבילות לבלפור, זה החודש השלישי. ישראלים מכל רחבי האזור, חלקם ממדינות וערים אחרות, נוסעים שעות בכל סוף שבוע כדי להגיע ולהפגין מול ביתו של השגריר החדש, גלעד ארדן, הרשום על שמו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, גם לאחר 34 שנים מאז שהתגורר במנהטן כשגריר. בעיר ניו יורק מעולם לא הוטל עוצר המגביל יציאה מהבית, מעולם לא התבצע מרדף לאחר רוכב אופניים סורר, או מעצר באזיקים של נערה שטבלה בים. ניו יורק בחרה, ועודנה בוחרת, להתמודד עם המגיפה בשמירה על סמלי תרבות, הקמת פסלים חדשים, צביעת נתיבי אופניים, העדפת פעילות מסחרית של מסעדות ובתי קפה על נתיבי כבישים וחניות, וחזרה איטית, שמרנית וקשה לבתי הספר (לאחר שישה וחצי חודשים, ילדי בתי הספר חזרו ללימודים חד או דו שבועיים, ושאר ימי הלימוד מתבצעים מרחוק). ועדיין, הבחירות הללו, של מושל מדינת ניו יורק, ושל ראש העיר, הן בחירות המביעות סולם ערכי ברור, גם לאור מגיפה המתחוללת ומשנה את העולם כולו.
גם אנחנו, המוחים הישראלים בעולם, בארצות הברית ובניו יורק, אלו שנסעו וטסו להפגין בבירה, בזמן שהנאשם בחר לטוס לשם ולקיים טקס המנוגד לכל החוקים הבריאותיים, חלקם דרקוניים שחוקק בעצמו, פועלים לפי צו מוסרי וערכי ברור. כשאנו בוחרים לשוב ולהפגין, כמעט בכל שבוע, כנגד הנאשם הנאחז בקרנות המזבח. מעשינו מדברים את ערכינו.
הלוואי ונדע ימים יפים מאלו.
אפילוג
אתה אף פעם לא מודע, בזמן אמת, שאת.ה ב"רגע לפני". רק בראיה לאחור, אתה מבין את הסיטואציה אחרת לגמרי. רצה הגורל, והכתבה "ירדה" לדפוס המקוון יום לפני הבחירות בארה"ב. האם בעלי החנויות בשדרה החמישית יודעים משהו שאנחנו לא? בימים האחרונים חלונות הראווה מתכסים אט אט ונאטמים מכל עבר בשלדות עץ גרוס. מה צופן העתיד? מהומות בבחירת מועמד אחד, או אחר? מלחמת אזרחים או אי קבלת צו הבוחר? ימים יגידו. מעניין יותר מה יקרה בישראל. אחרי.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 03.11.2020
יש מצב שיעניין אתכם
