1. החיים בעיר מעורבת
חיפה, העיר שגדלתי בה, התהדרה מאז ומתמיד בהיותה "עיר מעורבת". אבל עוד בילדותי, כמעט כל הרחובות שהסתובבתי בהם נקראו על שם סופרים, פוליטיקאים ואנשי צבא יהודים, או בדימויים לכאורה ניטרליים מעולם הטבע בעברית בלבד. כמובן שלא ידעתי או הבנתי, שחלק מהילדים שגרים כמוני בעיר לא מבינים מה כתוב בשלטי הרחובות או בתחנות האוטובוס (שאז היו רק בעברית), ושהם והוריהם לא ראו את התרבות, הספרות והמוזיקה שלהם משתקפת בשמות הרחובות ובמרחב. כמו כן, בשביל לפגוש ולהכיר באמת את השכנים הערבים שלי הייתי צריכה לבחור בכך. באותה מידה הייתי יכולה שלא לפגוש את התרבות וההיסטוריה של תושבי העיר הערבים. כשהתבגרתי הבנתי עד כמה נקודת העיוורון שלי כלפי התושבים הערבים בחיפה הייתה גדולה, ועד כמה קיימת הפרדה בינם לבין התושבים היהודים, למרות המילה "מעורבת" שהעיר אימצה לעצמה והתגאתה בה.
כ-10% מאזרחי ישראל הערבים גרים בערים מעורבות. בעכו, רמלה, לוד, נוף הגליל ומעלות תרשיחא, האוכלוסייה הערבית מהווה בין 20%-40% מכלל תושבי העיר, ובתל אביב – יפו ובחיפה חיים עשרות אלפי ערבים. בערים האלה, כמו גם בערים נוספות כמו באר שבע וכרמיאל, ישנן נקודות עיוורון רבות של התושבים היהודים וכן של העירייה לחיים של התושבים הערבים בעיר. אמנם בחיי היום יום ערבים ויהודים נמצאים יחד במרחבים רבים: בקופות החולים, בעבודה, במרכזי הבילוי, אבל המרחב הציבורי המשותף ברובו מדיר את התרבות, השפה והצרכים הייחודיים של האזרחים הערבים.
הפארקים העירוניים, הקיימים בכל אותן ערים כחלק מהמרחב הציבורי המשותף, הם מקום בילוי פתוח, חינמי ונגיש לכל התושבים, ומהווים מקום מפגש מרכזי בין ערבים ויהודים מכל הגילים. אותו מרחב ציבורי פתוח הוא נכס עירוני ושירות אותו העירייה נותנת לתושביה. המפגשים הספונטניים המתקיימים בפארק העירוני הם בעלי פוטנציאל לחיבור או לחיכוך, והדבר תלוי, בין השאר, במדיניות התכנון והניהול של המרחב הזה. אך כשבוחנים את השפה, את הפעילויות ואת ההתאמה של הפארקים הציבוריים בערים אלה, נראה לרוב שהן מיועדות ליהודים בלבד.
2. חשיבותם של פארקים בתהליכי שיקום וריפוי קונפליקטים
פארקים עירוניים הם נכסים ומשאבים עירוניים או מטרופוליניים, הפתוחים לשימוש הציבור ומתקיימים בהם מגוון של שימושים, לרוב בלתי צרכניים באופיים. הם נועדו לשהות, פנאי ובילוי, חיבור לטבע והפוגה מסאון העיר והיום-יום. צביונם תלוי רבות בתכנון, בעיצוב ובניהול המרחב על ידי הרשות המקומית, כמו גם בתוכן שהרשות או התושבים יוצקים בו. בכוחו של תוכן זה להעצים את הקונפליקט בין קבוצות ותרבויות, או לחלופין, לספק הזדמנות להעמקת ההיכרות בין הקבוצות וההכרה הבין־תרבותית. פארקים עירוניים יכולים להיות הבסיס ליצירת מרחב מחבר הנותן תקווה למציאות אחרת.
לפארקים ולמרחבים ציבוריים היה תפקיד משמעותי לאורך השנים בתהליכי תיקון במדינות שעברו מלחמות פנימיות קשות ומדממות, פירוד, פחד ואלימות. ב-1989, לאחר חתימת הסכם השלום בצפון אירלנד, הבינו הרשויות שכדי לשקם את היחסים בין הקהילה הפרוטסטנטית והקתולית מסכסוך שנמשך מאות שנים, יש להשקיע בתחושת השייכות של כלל האזרחים ולהחזיר את הביטחון לרחובות. לצורך כך, השקיעה עיריית בלפסט, העיר הגדולה בצפון אירלנד, בפארקים העירוניים. העירייה ערכה בפארקים פעילויות המשותפות לשתי הקבוצות כמו הליכות ספורטיביות, גינון קהילתי או הצגות לילדים. הפרויקט הפך את הפארקים למרחב בטוח ומזמין לשתי הקבוצות, במקום לאזור מלחמה. העבודה בשיתוף הציבור והחתירה לחיבור קהילתי ולכידות הפכו את המרחב הציבורי למשקם, ולמקום שבו חברי שתי הקבוצות יכלו לקבל עזרה וסיוע.
גם בוונקובר שבקנדה נקבעה אסטרטגיה שמטרתה ליצור מרחבים ציבוריים מכילים יותר. יוחסה חשיבות להון סימבולי ותרבותי בתהליך לפיוס ולשיקום היחסים בין האוכלוסייה הילידית לצאצאי המתיישבים. בין השאר, הוחלט להגביר את הנוכחות והנראות של ההיסטוריה והתרבות של העמים הילידיים במרחב הציבורי, למשל על ידי החזרת שמות מקוריים לאזורים היסטוריים המזוהים עימם.
3. מחקר חדש: פארקים עירוניים כמרחבים משותפים בערים מעורבות
בשנים האחרונות, בעקבות מגמות פיתוח כלכלי ונוכח מחסור בשירותים בישובים ובערים הערביות, יהודים וערבים חולקים יותר ויותר מרחבים – באוניברסיטאות, במרכזי הקניות, בפארקים, בבתי החולים ועוד – והמפגש בין הקבוצות הופך תכוף ושגרתי יותר. עם זאת, השפה הערבית, התרבות, ההיסטוריה והזהות של הערבים הפלסטיניים כמעט ונעדרות מהמרחב הציבורי, והצגתן אינה מעוגנת בנהלים העירוניים.
כך, המרחב "מספר" לערבים המבקרים בו כי הם רק אורחים. פערים אלו מולידים הפרדות בלתי נראות במרחבים המשותפים ומובילים למפגש לא שוויוני בין שתי הקבוצות. בנוסף, על רקע המחסור בשטחים פתוחים בשכונות הערביות, נאלצים תושביהן לנסוע לשכונות יהודיות בכדי ללכת לפארק מה שמגביר את תחושת הזרות למרחב. הפערים התודעתיים והחומריים ניכרים ואף מתעצמים וצפים אל פני השטח בתקופה של סכסוך לאומי כל כך אלים. על רקע הפרדה ארוכת שנים השפה והתרבות לעתים אף נתפסת כאיום ומשמשת כלי לדה-לגיטימציה.
מחקר שערכנו בנושא "פארקים עירוניים כמרחבים משותפים בערים מעורבות" ומפורסם בימים אלה, בדק פארקים בתשע ערים מעורבות בישראל (תל אביב-יפו, חיפה, עכו, לוד, רמלה, נוף הגליל, מעלות תרשיחא, כרמיאל ובאר שבע) במטרה לסייע בגיבוש מגוון פתרונות לקידום מרחבים בטוחים שוויוניים ומשותפים. במחקר מוצע מודל אשר עוזר למפות ולנתח את המצב הקיים של הפארקים ועד כמה האלמנטים הפיזיים והניהוליים מקדמים שוויון ושותפות ומחזקים את תחושת השייכות והביטחון של הקהילות המבקרות בו. זאת, לצד מיפוי של תפרוסת השטחים הפתוחים בעיר ביחס לשכונות המאופיינות באוכלוסייה ערבית. המודל המוצע במחקר מבוסס על המודל שבנו שטרן ופייביש[1], ומתמקד בשלושה הרכיבים מתוכו – ייצוג, ניהול ופעילות – כל אחד משלושת הרכיבים נבחן במודל זה באמצעות כמה מדדים:
רכיב הייצוג: קשור באלמנטים המנכיחים את הזהות הקהילתית הקולקטיבית במרחב. הזהות הקולקטיבית יכולה להתבטא בשם המקום, בשפת השילוט ובאומנות או במיצגים במרחב, וכן בזהות האמנים ובהיסטוריה של המרחב. כל אלו "מספרים" למבקרים את הסיפור של המקום ומשפיעים על תחושת השייכות שלהם. הדרת התרבות והמורשת ההיסטורית של המיעוט הערבי מהמרחב לצד הנכחה של הזהות והתרבות היהודית מביאה להעצמת רגשי זרות, ניכור ועוינות בקרב החברה הערבית, ומקבעת מציאות של אפליה במשאבים ובתקציבים.
לפיכך, רכיב זה נמדד על ידי שלושה מדדים- נרטיב, אומנות ושפה. וכיצד אלו משקפים את שתי הקבוצות.
בבדיקה שערכנו בפארקים עירוניים בתשע ערים מעורבות רכיב הייצוג קיבל את הדירוג הנמוך ביותר מבין שלושת הרכיבים שנמדדו. כלומר בכל תשע הערים, הזהות הערבית הייתה חסרה באופן ניכר מהמרחב.
שמות הפארקים נמצאו כמשקפים את קבוצת הרוב היהודית, אם בהנצחת דמויות ציבוריות אזכור היסטוריה או מתן שמות בעברית בלבד (פארק בגין, פארק ההגנה ועוד). עוד מצאנו, כי בלוד, רמלה, כרמיאל ומעלות-תרשיחא השילוט לא היה מתורגם לערבית כלל. ובשאר הערים רק חלק מהשילוט הופיע בערבית.
על בסיס הבדיקה והמודל התיאורטי, אנו סבורות כי אם עיריות יפעלו להנגשה לשונית של המרחבים הציבוריים, לצד הנגשת המוקדים הטלפוניים העירוניים, ויוקצו תקציבים ייעודיים לצמצום הפערים הקיימים, ניתן יהיה להתחיל ביצירת מאגר מידע של שמות היסטוריים ערביים בערים. מהלך זה יאפשר גיבוש תוכנית הדרגתית להוספת השמות הערביים, לצד השמות העבריים, במרחב העירוני. כמו כן, צעדים נוספים להבטחת הייצוג של התרבות וההיסטוריה הערבית במרחב המשותף צריכים להינקט כדי שיהיה אפשר לשפר את תחושת השייכות של התושבים למרחב בו הם חיים. זאת, לצד שימור תחושת השייכות של התושבים היהודים למרחב.
רכיב הפעילות, הנמדד על פי מספר האירועים, תוכנם ואיכותם, וכן על פי מגוון השימושים במרחב (כגון מספר הפעילויות והמתקנים המחוללים פעילות), מבוסס על ההנחה כי מרחב המציע מגוון רחב של מתקנים ופעילויות ימשוך קהל מגוון יותר וישמש באופן אינטנסיבי לאורך כל שעות היממה – דבר התורם להגברת תחושת הביטחון. בנוסף, משך הפעילות היזומה, שפתה ותוכנה ישפיעו באופן ישיר על הרכב האוכלוסייה שתגיע לצרוך את התוכן. כך למשל, הצגה לילדים בעברית תזמין קהל של משפחות דוברות עברית ואילו פעילות המתקיימת במהלך חופשת חג המולד תזמין אוכלוסייה החוגגת חג זה או נמצאת בחופשה בתקופה זו.
כדי שפארק ציבורי ישרה תחושת שייכות וביטחון על תושבים ערבים ויהודים כאחד, על המתקנים, התוכן ושפת הפעילות להתאים לשתי הקהילות. אפשר ליצור תוכן ופעילויות המותאמים לכל קבוצה בנפרד, ואפשר גם ליצור תוכן ופעילויות המתאימים לשתי הקבוצות יחד, סביב נושאים שאינם לאומיים או פוליטיים, ובשתי השפות.
לכן, יש לפעול להנגיש פעילויות לילדים ומבוגרים בערבית ובעברית, גם ובעיקר בפעילויות אשר נבנות על בסיס שאינו לאומי (למשל פעילויות להורים ותינוקות בחופשת לידה). כמו כן, מכיוון שיש פער קיים, עולה הצורך להגדיר קריטריון מינימום של 20% מאירועי התרבות והאומנות במרחב הציבורי בערבית, על ידי אמנים ויוצרים ערבים. ולהבטיח כי פרסום הקולות הקוראים והמכרזים יהיה בערבית.
הרכיב השלישי הוא הניהול. ניהול ותכנון של מרחבים ציבוריים פתוחים, כגון פארקים, צריכים להיות גמישים לשינויים כדי לענות על הצרכים של הקהילה, ולהביא בחשבון נקודת פתיחה של הפרדה ואפליה פיזית ולאומית. מודל ניהול רצוי כולל מנגנונים להבניית קשר תדיר של הגורמים הרלוונטים בעירייה עם הקהילה, כך שיוכל להשתנות בהתאם לצרכים העולים מהמקום.
השאלה מי מנהל את המרחב היא שאלת מפתח. כדי ליצור מרחבים מכילים, חשוב מאוד שהתכנון והניהול יהיה משותף, ערבי־יהודי. ניהול שכולל תחומים רבים יותר, למשל של היבטים תרבותיים, קהילתיים ובין־ קהילתיים, נוסף לפיזיים, מספק מענה רחב יותר לפתרון קונפליקטים ומסייע לעיצוב מרחב מוגן יותר. כך אפשר להשרות תחושת ביטחון, ואף לספק מענה לאתגרים של ביטחון אישי, יחד עם גורמי אבטחה מתאימים. המוקדים העירוניים צריכים להשלים את התמונה, להיות נגישים וזמינים בשפות של המשתמשים במרחב, לספק מענה לצרכים שוטפים העולים מהשטח ולספק מענה מותאם ושוויוני יותר.
מתוך הבדיקה מצאנו כי ניהול מרחבי הפארקים חסר ובדרך כלל כולל רק תחזוקה והקמה של מתקנים. אין ניהול הכולל תוכנית פעילות מקיפה כפי שאנו רואים למשל במבני ציבור עירוניים אחרים. כמו כן, מצאנו כי במענה העירוני 106 שאמור לתת מענה במקרה של תקלות במרחב הציבורי כי אין מערכת לניתוב שיחות בערבית ורק בלוד היה מענה אנושי בערבית.
לק מהמלצותינו על רכיב זה מתייחסות לאספקטים שונים של אפשרויות ניהול. ביניהן, למנות אחראי פארק (או כמה אחראים) מקומיים, ערבים ויהודים, שיקיימו קשר עם השיטור העירוני והעירייה וידווחו באופן שוטף ומיידי על צרכים ואירועים בשטח. זאת בנוסף לאופני הדיווח הרגילים (100 ו־106). כמו כן, ניתן לבנות מערך קהילתי ערבי־יהודי של תושבים יחד עם השיטור העירוני והעירייה, אשר ייפגש בתדירות קבועה להצפת צרכים העולים מהשטח.
4. תמונת עתיד
עקרונות העבודה דומים לעקרונות התכנון עבור קבוצות מובחנות אחרות (נשים, ילדים, הגיל השלישי ועוד) ועיריות יכולות להגדיר את תושביהן הערבים כקבוצת יעד מובחנת. אך שימת הדגש כאן היא במיוחד על יצירת מרחב הנותן תחושת בטחון ושייכות לקבוצות שכנות הנמצאות בקונפליקט ובעקבות כך לייצר מרחב מפגש מיטיב.
ישנה חשיבות לתכנון הפיזי והתחזוקה של פארקים כך שיהיו נצפים מהרחוב, מוארים ומזמינים תנועה מגוונת של אנשים לאורך שעות היממה. אך נוסף על כך, יש לבנות מנגנונים קהילתיים ותרבותיים, שיוכלו להתבטא גם באלמנטים פיזיים במרחב וישקפו את כלל האוכלוסיה.
לפני כמה שנים סיפר לי חבר שנסע לדובאי למשחק כדורגל שהבין פתאום שהוא מרגיש נינוח במרחב. שאלתי אותו למה? והתשובה שלו הייתה פשוטה – כל השלטים בשפת אימי. אז כמובן שהתשובה כאן לא נגמרת בשפה בלבד, אך זאת התחלה חשובה.
כיום, אין גורם מתכלל למרחבים אלו, דבר המהווה אתגר ביישום תפיסה אסטרטגית של יצירת מרחבים מחברים, שוויוניים ומשותפים לערבים וליהודים. על העיריות להגדיר את התושבים הערבים בעירן כקבוצת יעד מובחנת בבואם לתכנן ולנהל את המרחבים הפתוחים הללו, ולעבוד יחד עם התושבים ליצירת מרחב מותאם, מגוון ומכיל כך שמבקרים יוכלו להרגיש יותר מוזמנים ושייכים למקום. דבר זה יזמין תנועה מגוונת של מבקרים, ותחושת בטחון גדולה יותר לכולם, ויחזק את הקשר בין התושבים לעירייה.
לסיכום, בפארקים העירוניים בדגש על כאלה בערים מעורבות, טמון הפוטנציאל ליצירת מרחבים מרפאים ומחברים בין האזרחים הערבים ליהודים, והם יכולים להוות בסיס ודוגמא למרחבים ציבוריים משותפים נוספים גם בהמשך. זו חובתן ותפקידן של העיריות והרשויות המקומיות לממש זאת.
למחקר המלא של יעל פדרמן במסגרת עמותת סיכוי -אופוק:
פארקים עירוניים כמרחבים משותפים בערים מעורבות, נובמבר 2024
עברית: https://tinyurl.com/mr4cb2nc
ערבית: https://tinyurl.com/kj9eeycv