תכנון עירוני לעת זקנה

רישום: עינת פלד

(הבהרה: בכל מקום שכתוב "אנו" הכוונה אלינו-כולנו, הזקנים של היום והזקנים של מחר)

אם תסתובבו במרכזי הערים בשעות הבוקר והצהריים בעיניים פקוחות "לרווחה" תופתעו לגלות שאת המרחבים הציבוריים ממלאים תושבים זקנים, הרבה יותר מאשר אנשים צעירים. הדבר נכון במיוחד בשכונות במרכזי הערים הוותיקות, עתירות הבניינים הישנים, בני חמישים שנה ויותר, בהם מתגוררים זקנים רבים.

במחקר שערכתי בעיר חולון  ביחד עם פרופ' ליאת איילון מאוניברסיטת בר אילן (בזמן עבודתי בעירייה כמנהלת תחום אזרחים ותיקים) זיהינו תופעה של התגודדות זקנים במרחבים ציבוריים בעלי אופי מסחרי. איך זה נראה? רוב רובם של הזקנים מגיעים למקום בגפם, ומחציתם שוהים בגפם כשהם יושבים וצופים במתרחש ברחוב או קוראים. חבריהם "החברתיים" יותר משוחחים או משחקים קלפים, באופן ספונטני או מתוכנן. קל להבחין בהבדלים בין צעירים למבוגרים. הצעירים נמצאים בתנועה, הם חולפים בדרכם למקום אחר. הזקנים יושבים. לבד או בקבוצות.

התבוננות נוספת ברחובות העיר תגלה זקנים רבים  היושבים בפתחי בניינים, על ספסלים בודדים או במרפסות, כשהם צופים לרחוב. ניתן לראות בתמונות אלו המחשה ויזואלית של מושג הבדידות באופן מכמיר לב, או פעולה אקטיבית של זקנים רבים, השואפים להמשיך להיות חלק מהמרקם החברתי, עושים מעשה, ויוצאים למרחב הציבורי, פשוט להיות בין אנשים אחרים. את הישיבה לבד בבית, הם מחליפים בישיבה לבד, בחוץ.

לעת זקנה, המרחבים הציבוריים הופכים לחלק ממרחב המגורים היום-יומי, וסביבות המגורים הופכות לקריטיות לרווחה ולשלומות (wellbeing) הזקנים.

מילדות ועד זקנה: לתכנן מרחב שמתאים לכולם

בשנים האחרונות, משקלם היחסי של הזקנים באוכלוסייה נמצא במגמת עלייה. ואם בכל מדינת ישראל מהווים בני 65 ומעלה כ-11%, הרי במרכזי הערים הם מהווים 15% ועד 30%. מגמה דמוגרפית זו המאפיינת מדינות רבות בעולם, מהווה בסיס למדיניות שירות ותכנון של ארגון הבריאות העולמי (WHO) הקרויה "ערים וקהילות ידידותיות גיל" (Age-Friendly Cities and Communities). מדיניות זו קוראת לערים להתאים את השירותים והתשתיות להשתנות היכולות והצרכים שלנו לאורך חיינו – מילדות ועד זקנה. כאשר המפתח הוא יצירת סביבת מגורים המאפשרת לזקנים להמשיך לחיות חיים טובים ובריאים באופן עצמאי ואוטונומי.

אנשים רבים שואלים מה ההבדל בין תכנון לכלל האוכלוסייה לתכנון לזקנה. ואכן עיון בהגדרות של סביבות חיים לזקנה טובה מעלה תמונה אידאלית של סביבת חיים מצוינת לכל המשפחה: ביטחון ובטיחות, ניקיון וחזות אסתטית, שבילי הליכה ורכיבת אופניים, אפשרויות חברה, תעסוקה ומעורבות חברתית, וכל שירות נוסף שכולנו, בכל שלב חיים, היינו שמחים לאמץ לשכונת המגורים שלנו.

אולם בתקופת הזקנה לסביבת המגורים יש משנה חשיבות. לאורך חיינו אנחנו נעים במעגלים שונים. מהשכונה והעיר אל מקום העבודה שנמצא במרחק נסיעה, נוסעים למרכזי קניות מחוץ לעיר, בסופי שבוע מטיילים בטבע ועוד. במהלך שבוע אנחנו נעים בין מעגלים גיאוגרפיים, המשתנים על פי סדר היום והתפקידים שלנו; לימודים, עבודה, הורות ועוד. לעת זקנה המעגלים הגיאוגרפים שלנו הולכים ומצטמצמים. רמת הניידות הולכת וקטנה, כמו גם כמות הסיבות ליציאה מהבית. ואז אנחנו צריכים למצוא מענים לצרכים שלנו בסביבת המגורים הסמוכה לבית: קניות, "סידורים", בריאות וחברה. כאשר אין מענה לאחד מצרכים אלו, זקנים עלולים לוותר עליו או לצמצם את כמות פעמים שהם נדרשים לו.

מחקרים בתחום בגיאוגרפיה וזקנה מדגימים את האופן שבו זקנים רואים בסביבת המגורים המידית המשך להגדרת הבית הפרטי שלהם. המרכז המסחרי עם הקיוסק, הפלאפל והשווארמה, הדואר והסופר, אינם עוד "שימוש קרקע" אלא חלק מחדר המגורים המשותף בו יושבים וקוראים עיתון, צופים בתנועת אנשים, מארחים ומתארחים. כך גם הסופר השכונתי שאינו רק ספק מצרכים, עובדיו הם "שכנים" שמכירים את הקונים הקבועים. לאור זאת, תכניות לפיתוח קהילתי ידידותי גיל מתייחסות אל הזבנים בחנויות, פקידים בבנק ובדואר ונותני שירותים לכלל הציבור, כחלק אינטגרלי מקבוצת השירות והתמיכה בזקנים. הם מוכשרים לתת שירות מתאים לקוניהם הזקנים, ואף לזהות אנשים עם מחלות דמנציה על מנת לאפשר להם להמשיך להתנהל בסביבת מגוריהם ככל שמצבם מאפשר זאת (ולדחות ככל האפשר את המעבר למוסדות טיפוליים).

סביבת המגורים הופכת להיות קריטית לאורח/ך החיים של התושבים הזקנים. מעבר חצייה דהוי הוא מלכודת שגורמת לכך שזקנים מפחדים לצאת מביתם, ומסלול הליכה ארוך מדי לסופר או לתחנת האוטובוס מצמצם את תדירות הפעילות מחוץ לבית. לעומת זאת, מרכז מסחרי שוקק משמש מענה לסידורים היום-יומיים וגם מקום מפגש חברתי, קופת חולים נגישה ופעילות לזקנים במרכז הקהילתי השכונתי לצד קבוצות גיל אחרות, שומרים על הקשר עם הקהילה ומהווים הזדמנות והשראה להמשך פעילות ויצירה.

שתי סוגיות צריכות להנחות תכנון לזקנה: הראשונה היא הצורך לאפשר לתושבים הזקנים להמשיך ולשמור על שגרת חייהם; להמשיך לעשות את הפעולות היום-יומיות, מבישול, רחצה ולבוש בתוך הבית, ועד קניות, נהיגה, נגישות לשירותים וחברה, ויציאה חופשית לרחובות מחוץ לבית. השנייה היא הצורך להכיל בסביבות המגורים את מירב השימושים והתפקידים הדרושים לפעולותינו היום-יומיות לעת זקנה.

המרכז המסחרי עם הקיוסק, הפלאפל והשווארמה, הדואר והסופר, אינם עוד "שימוש קרקע" אלא חלק מחדר המגורים המשותף בו יושבים וקוראים עיתון, צופים בתנועת אנשים, מארחים ומתארחים.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על גילנות
אי אפשר לדבר על תכנון סביבות מגורים ידידותיות גיל מבלי להתייחס לגילנות. גילנות (Ageism) היא אפליה על רקע גיל. המושג נטבע על ידי רוברט באטלר, רופא וגרנטולוג, על רקע דיון סוער דווקא בתחום התכנון העירוני, בשנות ה-60. תושבי שכונה אמידה בוושינגטון הבירה, התנגדו להקמת פרויקט דיור ציבורי לזקנים עניים. במאמר לוושינגטון פוסט שכותרתו היתה "פחדי גיל וגזע בהתנגדות לדיור ציבורי", השתמש באטלר לראשונה במונח "Agesim" וטען כי "אנשים מדברים על הזדקנות באופן חינני, וזה מה שהם רוצים לעשות כמובן. אולם אז, באופן טבעי, הם לא רוצים להסתכל על אנשים ולראות נכות, או אנשים שאינם יכול לאכול טוב… או אנשים שיכולים לשבת על שפת המדרכה ולהעמיס את השכונה במקלות הליכה".

בעקבות המאמר בעיתון כתב באטלר מאמר גם בכתב עת אקדמי שכותרתו היתה "גילנות: צורה נוספת של צרות אופקים". באטלר השווה את הגילנות לגזענות וטען שהיא אפליה על רקע גיל, שמקורה בדעה קדומה של קבוצת גיל אחת נגד קבוצות גיל אחרות. במאמר גרס באלטר כי "גילנות היא תהליך שיטתי של סטריאוטיפיזציה ואפליה נגד אנשים משום שהם זקנים, כשם שגזענות וסקסיזם קשורים לצבע עור ולמגדר". באטלר טען שזקנים מקוטלגים כסניליים, כנוקשים בחשיבה ובהתנהגות, כמיושנים במוסריות ובמיומנויות. הסכנה שבגילנות היא שהיא מאפשרת לבני הדור הצעיר לראות את הזקנים כשונים מהם, וכך להפסיק להזדהות עמם כבני אדם.

ההשפעה השלילית של הגילנות באה לידי ביטוי בתחומי חיים רבים, ויש לה השלכות על הפרט ועל יחסי הגומלין שלו עם סביבתו החברתית, על יחסיו עם הגופים הממסדיים, ועל מדיניות והקצאת משאבים. ברמה החברתית והציבורית היא משפיעה על היחס כלפי תהליכי הזדקנות בכלל וכלפי זקנים בפרט. הביטוי העיקרי של גילנות במערכת העירוניות הוא על פי רוב "התעלמות" מהצורך להידרש לנושא התכנון הייעודי לזקנים ואף דחיקת הנושא לתחתית סדר העדיפויות העירוני, אי שם מתחת למשאבים של קבוצת הצעירים, הילדים והנוער ואחרים.

באופן שמרני נהוג לחשוב שהמקצועות העיקריים הקשורים לזקנה הם בריאות ורווחה. אבל לא כך. לפי תכנית עיר ידידותית גיל, העיסוק בזקנה רלוונטי לכל המקצועות הנוגעים לתחומי החיים השונים, מתרבות ופנאי ועד תכנון ותשתיות.

במערכת התכנון ישנם מספר כלים בעלי השפעה על רווחת הזקנים – בין היתר, הקצאת שטחי ציבור, דיור ותחבורה, עליהם ארחיב כעת.

שטחי ציבור: מה בין גמלאי חדש לבין אדם בן 85
הגידול במספר האזרחים הוותיקים בכלל, ובגלאים המתקדמים בפרט (בני 75 ומעלה), מצריך היערכות באופן הקצאת שטחי ציבור. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא הגידול המספרי עצמו, שדורש הכפלה ויותר של שטחים ומבני ציבור (פר אדם). אולם הסיבה העיקרית היא מגוון תקופות הגיל בתוך קבוצה זו. הצרכים של גמלאי חדש, בן 65, שעד כה היה מנהל בנק, מורה, או אחות אחראית, שמחפשים עניין, תעסוקה וחברה במעגלים בארץ ובחו"ל, אינם דומים לצרכים של אדם בן 85, המתקשה להתרחק מביתו, ומחפש פתרונות חברה, עניין ושירותים בסמוך לביתו.

שני הצרכים העיקרים בהקצאת שטחי ציבור מותאמת לזקנים הוא עדכון רמות השימוש בשטחים, וגיוון סוגי השימושים. השטחים המתוארים במדריכי ההקצאות הישנים מטעם מינהל התכנון כוונו בעיקר ל"קשישים": מועדונים חברתיים בתוך מרכזים קהילתיים ומרכזי יום לקשיש, שהם מוסדות לזכאים על פי משרד הרווחה, ולכן קיבלו הקצאה סטטוטורית.

אולם היום לא רק שהכמויות המוקצות לאוכלוסייה "זקנה" אינן תואמות את הכמות הנומינלית ואת רמות השימוש, אלא גם שאין ביטוי בהקצאות הקרקע הקיימות לקבוצות המגוונות וצרכיהן. כך למשל, יש להקצות שטחי ציבור עבור שירותים חדשניים כמו מרכזי הכוון לפנסיונרים חדשים, מרכזי תעסוקה, לימוד, התנדבות, התארגנויות אזרחיות של אזרחים ותיקים לפיתוח שירותים. עליהם יש להוסיף קבוצות רווחה "חדשות לכאורה", כגון זקנים עיוורים או בעלי מוגבלות אחרת, שעד לפני עשור ויותר לא היוו סף כניסה לשירותים ועתה, ההתקדמות המדעית מאפשרת גם להם להאריך חיים ולהמשיך לצרוך שירותים. לפיכך, יש צורך להקצות שטחי ציבור גם עבור מרכזי תמיכה בחולי אלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות ושירותים רפואיים חדשניים נוספים. לכל אלו אין ביטוי בהקצאות הקרקע, בטח לא בסדר הגודל הנדרש, עד כדי כך שמחלקות הרווחה והמרכזים קהילתיים נאלצים לדחות פרויקטים ואף הקצאות מימון, פשוט כי אין מקום להפעיל שירותים חדשים.

ועוד מילה על מיקום הקצאות הקרקע. כפי שניתן להבין מהסקירה הקודמת יש משנה חשיבות למיקום השירותים, במיוחד היום-יומיים. שירותים ייעודים לזקנים צריכים להיות בתוך סביבת המגורים, בנגישות נוחה. ועדיף בסביבה של עירוב שימושים, המיועדים לאנשים מבוגרים וכוללת שירותים מסחריים וציבוריים אחרים. הגיוון הרב-דורי לא מכוון דווקא לגני ילדים, אלא לסביבה של מבוגרים צעירים יותר. למרות הדוגמאות "החמודות" המוצגות בתקשורת של צירוף גני ילדים ובתי אבות, מרבית האנשים המבוגרים מעדיפים סביבות של מבוגרים אחרים (תחשבו על עצמכם, איפה אתם הייתם רוצים להיות בגיל 80, בתוך גן ילדים? עם ילדים של אנשים אחרים?).

מגורים לעת זקנה: מדירה מותאמת ועד לדיור משותף בקהילה
מדיניות דיור המתאימה לזקנים מקדמת תפיסה של Aging In Place (הזדקנות במקום), ועוסקת בשני נושאים עיקריים: היצע יחידות דיור מתאימות לצרכי האדם הזקן ומעטפת השירותים עד הבית. מדיניות זו מבוססת על הידיעה שרוב הזקנים מעדיפים להמשיך להתגורר בביתם מאשר לעבור לכל סוג של דיור משותף לזקנים. ניתן להציג מדיניות זו כמעין פיצול של "הדיור המוגן" האקסקלוסיבי לשני חלקים: החלק הפיסי, קרי, יחידת הדיור, והחלק השירותי – מעטפת השירותים (הבריכה, המסעדה, חוגים, אחות צמודה וכדומה) שנמצאת באחריות המערכת המוניציפלית ומערכות השירותים הקהילתיים.

החלק הפיסי עוסק בתכנון והיצע יחידת דיור מתאימה לצרכי האדם הזקן מבחינת התכנון הפנימי וההנגשה. יחידת הדיור יכולה להיות הבית הפרטי בו התבגר האדם הזקן או יחידת דיור אחרת שנמצאת בקהילה בה התבגר. ה-"place" הוא לא בהכרח הדירה הישנה אלא המקום – השכונה, הקהילה או העיר שבה האדם הזקן חי מרבית חייו הבוגרים, המקום בו הוא צורך שירותים, מחובר לרשת חברתית, מכיר את שכניו, עורך את קניותיו, ומכיר את המהמורות במדרכה. המשמעות היא שמערכת התכנון צריכה להבטיח כמות של דירות מתאימות לצרכי האדם הזקן בקהילה ובעיר, במסגרת שוק הדיור הכללי. אמצעי נוסף יכול להיות יצירת תקן דירות מתאימות לזקנה, שיחול על כל דירה חדשה (עיצוב אוניברסלי) – הרי ממילא כל דירה תשמש יום אחד דיירים זקנים.

לצד התאמת הדירות הפרטיות, הולכים ומתפתחים מודלים חדשניים לדיור משותף ייעודי לזקנים, כמו בנייני דירות ייעודים לזקנים עם דירות להשכרה ומערכת ניהול ושירותים, או מבנים המנוהלים בשיתוף הדיירים ביוזמת המערכת המוניציפלית המקומית. אבן הנגף בפני פיתוח מודלים חדשניים מסוג זה היא שהם מצריכים הקצאת קרקע ייעודית לדיור משותף לזקנים (ביוזמה פרטית או ציבורית), ודיור זה צריך להיות ממוקם בקרבת מרכזי שירותים ומסחר, לצד מערכת תחבורה ציבורית רלוונטית לצרכי הזקנים.

בנוסף על המודלים לדיור הייעודים לזקנה, יש לציין את ההשתתפות הרחבה של אנשים מבוגרים במודלים של דיור המיוחסים ל"צעירים", דוגמת LIVE IN, דירות שותפים ואף התנועה לדירות מיניאטוריות. זוהי דוגמה נוספת לרב-גוניות של אוכלוסיית הזקנים ולצורך גם לייצר מעניים ייעודים לצרכי הזקנה וגם ולהכיל את הזקנים, בכל שירות, ככלל הציבור.

תחבורה: מסע בלתי אפשרי באוטובוסים
תחבורה היא תשתית בסיסית לכל הגילאים, וכפי שאפשר להעריך, היא חשובה כפליים לאדם מבוגר, במיוחד אם הוא לא נוהג ברכב פרטי. תחבורה ציבורית יעילה ורלוונטית לצרכי הזקנים מאפשרת להם לנוע אל מחוץ לאזור המגורים המידי, לצרוך מגוון שירותים, להשתתף במרחבים ופעולות רב-דוריים ולהמשיך את שגרת חייהם, ללא צורך בקבלת עזרה.

במהלך עבודתי בעיריית חולון, הכרתי קבוצת נשים ממועדון חברתי בשכונת ג'סי כהן, שיזמו עצומה בעקבות הרפורמה בחבורה הציבורית בגוש דן בשנת 2011. הרפורמה ביטלה את הקווים השכונתיים מה שגרר מרחקי הליכה ארוכים יותר אל תחנת האוטובוס הקרובה. בנוסף, זה גרם לכך שמרבית הנסיעות פוצלו מנסיעה אחת לשתי נסיעות. עבור אדם מבוגר הבעיה בנסיעה באוטובוס היא העלייה במדרגות האוטובוס, איתור מקום ישיבה והירידה ממנו. כאשר אדם מבוגר נאלץ לעלות ולרדת פעמיים בנסיעה אחת, זה הופך את המסע לבלתי אפשרי עבורו, עד כדי ויתור על הנסיעה והימנעות מיציאה מהבית. באופן ספציפי, השינויים במסלולי הקווים בחולון וסביבה הביאו לביטול קווים אל מחוץ לעיר ובין השכונות, בהם הקו ל"בת ימון" שם נמצא המרכז הרפואי ששירת את מרבית זקני חולון. מעתה היה עליהם לקחת שני אוטובוסים או מונית או לוותר על הנסיעה. תושבות ג'סי כהן כמו תושבות זקנות בשכונות אחרות מצאו עצמן סגורות בתוך השכונה. תושבת, בת למעלה מ-80 שנה, נקטה פעולה והחתימה עוברים ושבים בתחנת האוטובוס על יד ביתה על עצומה בנושא. פעם ראשונה בחייה שהיא יוזמת מחאה ציבורית – וזה היה בגיל 80, בנושא תחבורה ציבורית.

קולנועיות או לא להיות
קולנועיות הן דוגמה מעניינת ביותר ליחס שלנו כלפי אנשים זקנים, כלי תחבורה אחד שמכיל את הסיפור כולו. מצד אחד, הן דוגמה להתפתחות כלי טכנולוגי חדשני, שינוי בהרגלי תחבורה וצריכת שירותים, אבל מהצד השני הן גם מהוות דוגמה לגילנות בדיון הציבורי, במיוחד בהשוואה לשיח בנושא אופניים חשמליים, עליהם רוכבים בעיקר צעירים.

מי שמסתובב בערים בעיניים פקוחות "לרווחה" יראה שכמות הנהגים המבוגרים בקולנועיות הולך וגדל. אישה מסוגננת נוסעת בקולנועית קטנה ואלגנטית ועושה שופינג בקניון, גברים מסתובבים עם קולנועיות בכבישים הסואנים ביותר, קולנועיות חונות בכניסות לחנויות, וכמות הולכת וגדלה של תאונות דרכים קטלניות שבהם הנפגע/הרוג הוא רוכב קולנועית (חפשו בגוגל קולנועית ותאונת דרכים).

הקולנועיות טובות לזקנים. הן מאפשרות לצאת מהבית, להתנייד בחופשיות, להגיע. לשמור על עצמאות ולהזדקק פחות לעזרה מהמשפחה ומהרשויות. קולנועיות מהוות פתרון לזקנים המתגוררים במרחק משירותים ציבורים ומסחריים ומאפשרות להרחיב את מעגלי התנועה. ככל שיהיה יותר היצע אטרקטיבי של מכשירים נוחים ואסתטיים תלך ותגדל כמות הקולנועיות על הכבישים. ולמה דווקא כבישים? תקנת התעבורה העוסקת בקולנועיות, אפופת מסתורין; מצד אחד אסור לנסוע על הכביש ומצד שני מותר, כי אסור למעשה לנסוע על המדרכה

אבל הדיון בנושא בוועדות ממשלתיות מהווה דוגמה ומופת לדיון גילני. במקום שקולנועיות יקודמו כהזדמנות לאפשר, כאמצעי לעודד עוד זקנים לצאת מהבית ולקחת חלק במרחב הציבורי, הן נשקלות כמטרד לתנועת המכוניות (הן או הזקנים שנוסעים בהן?); במקום שהחזון יהיה תשתית תנועה שתאפשר ותעודד אנשים זקנים להמשיך לנוע בחופשיות ולשמור על עצמאותם וכבודם, לצד או על חשבון תנועת רכבים והולכי רגל, הדיון מתרכז בסכנות, ובהגבלות תנועת הקולנועיות על המדרכות והכבישים. להזכירכם בשונה מהאופנים החשמליות, הקולנועיות מוגבלות במהירותן והן נהוגות על ידי אנשים מבוגרים, בעלי שיקול דעת, שרובם בעלי רישיונות נהיגה.

תפקיד התכנון העירוני הוא לאפשר
לתכנון העירוני ולפיתוח התשתיות הפיסיות יש השפעה גדולה על רווחת ושלומות (wellbeing) התושבים הזקנים. לעת זקנה, יחידת הדיור וסביבות המגורים מהוות את מרכז החיים, בהן מבלים הזקנים את מרב יומם, צורכים את השירותים החברתיים, המסחריים והטיפוליים, מתערים בקהילה ומוצאים עניין והשראה. תפקיד התכנון העירוני הוא קודם כול לאפשר. לאפשר להמשיך להתנהל בחוץ באופן עצמאי ונגיש לכל דבר. לאפשר נגישות לשירותים ולאפשר להמשיך להיות חלק פעיל במרקם החברתי.

לאתר של ד"ר רינת בן נון.

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 18.02.2019

יש מצב שיעניין אתכם

תגיות