מרבית האוכלוסייה במדינת ישראל פרושה בין חדרה לגדרה, ומחוץ לטבעת הזו נמצאת מה שמוכנה לעיתים קרובות ה"פריפריה". אם נשהה לרגע את ההבנה שבחירת מקום המגורים אינה חופשית לחלוטין אלא מושפעת ממגבלות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות, חברתיות ואישיות, נשאל: מדוע אנשים בוחרים לגור במרכז או בפריפריה? ישנן סיבות רבות ומגוונות להעדפות מגורים, אך המובילות שבהן הן קרבה למקום העבודה (או לאפשרויות תעסוקה) וזמינות שירותים. ככל שהסביבה אורבנית יותר, ומרכזית יותר, היא מושכת אליה אנשים רבים יותר ומציעה שירותים רחבים יותר, כגון תעסוקה, תרבות, מסחר, שירותים ציבוריים ועוד.
מאידך, לצפיפות האורבנית יש מחיר. ראשית, המגורים במרכז יקרים יותר לעומת הפריפריה. חיסרון נוסף של מגורים במרכזים עירוניים צפופים – כזה שמורגש היטב בימים של "ריחוק חברתי" והגבלות תנועה – הוא היעדר גישה לטבע; בעוד שבפריפריה ניתן למצוא לרוב טבע או מרחב פתוח כלשהו בטווח קרוב לבית המגורים והצפיפות ככלל נמוכה יותר, במרכז המדינה השטחים המבונים צפופים יותר והגישה הישירה לשטחים פתוחים היא לרוב נדירה.
כך, התרגלנו שבמרכז יש מגוון רחב של עבודה ושירותים, ובפריפריה – ההיצע קטן בהרבה. על כן בשנים האחרונות, טרם ימי הקורונה, במציאות של פקקים אינסופיים ובהיעדר תחבורה ציבורית יעילה, הבחירה שרובנו עשינו היא בין מגורים בקרבה לעבודה ולשירותים חיוניים תוך התפשרות על גודל הדירה, על קרבה לטבע ועל רעש במרחב הסובב, לבין מגורים בפריפריה, בדירה מרווחת לרוב ובקרבה מסוימת לטבע, אך במרחק ממקומות העבודה במרכז – מה שמביא להשתכרות נמוכה יחסית או לזמני יוממות ארוכים (והכל כמובן, בכללי אצבע ובהכללות גסות).
לאורך השנים ביקשו ממשלות ישראל לעודד מגורים בפריפריה על ידי הגדלת היצע הדיור (החל ממדיניות פיזור האוכלוסין של "תכנית שרון" והאמצעים הדרסטיים של יישוב עולים חדשים באזורי הסְפר, ועד להנחות במחירי דיור בתכניות כמו "מחיר למשתכן"); אולם, המוקד של הממשלה בהגדלת מלאי הדיור לא שינתה את המגמה והביקושים למגורים נותרו עדיין באזור גוש דן. לכן, במקביל, ועל מנת להעלות את קרנה של הפריפריה ולשכנע אנשים בכל זאת לעבור לגור בה, ביקשה המדינה ליצור באזורים אלו מקומות תעסוקה ולמשוך לשם שירותים חיוניים. היא עשתה זאת על ידי תכנון אזורי תעסוקה חדשים ויצירת תמריצים כלכליים למשיכת חברות גדולות בסמיכות לישובים פריפריאליים. לחילופין, התמקדה המדינה בסלילת כבישים מהירים שיאפשרו להגיע ממקום המגורים בפריפריה לעבודה שבמרכז בקלות יחסית.
כל הפתרונות האלו לא הצליחו לשנות את התמונה באופן משמעותי, אבל כעת נראה שהגיע פתרון מכיוון אחר לגמרי – שינוי דפוסי העבודה.
במשרד האוצר מעריכים כי העלות למשק של בזבוזי זמן בכבישים היא כ40 מיליארד ש"ח בשנה. צילום: חן רוזנק
לגור בפריפריה – לעבוד במרכז
"בימי הקורונה" התרגלנו למציאות חדשה בה חלק משמעותי מהעובדים במשק עברו לעבוד מהבית. בעלי מקצועות חופשיים רבים, כמו רואי חשבון ועורכי דין, וגם עובדי הייטק, פרסומאים ועוד, החלו לעבוד דרך המחשב (או לפחות הרחיבו את היקף העבודה מרחוק) באמצעות מיילים ואפליקציות שיחות וידיאו. אמנם, עובדים רבים אינם נהנים מהאפשרות הזו, כמו אלו המועסקים בתחום הקמעונאות והמסחר, התעשייה ועוד, אך אפשרות העבודה מרחוק הגיעה גם למגזרים שעד כה סירבו לאמצה, כמו המגזר הציבורי, ומסה קריטית של עובדים שינו את דפוסי התעסוקה שלהם.
לצד זאת, משקי בית רבים בישראל שינו גם את דפוסי הצריכה שלהם ועברו לצריכה "אונליין" של שירותים וטובין – מירקות ועד לבגדים. בנוסף, גם שירותים ציבוריים רבים – החל בשירותי בריאות של קופות חולים, וכלה בשירותים ממשלתיים כמו לשכת התעסוקה – עדכנו את מערכי השירות שלהם מרחוק וכעת מציעים שירותים רבים בטלפון או באמצעות מחשב, שלא לדבר על המעבר של מערכת החינוך מהוראה פרונטלית בבתי הספר אל הוראה דרך מצגי המחשב והטלפונים של התלמידים הפזורים בבתיהם.
לאור המעבר של כולנו אל "השלב הבא" בואכה "אסטרטגיית יציאה", ונוכח ההבנה כי בעתיד הנראה לעין נדרש להמשיך ולשמור על ריחוק חברתי, ארגונים רבים במשק מתכננים להמשיך בעבודה ואספקת שירותים מרחוק, לפחות במתכונת חלקית, גם ב"יום שאחרי". העבודה מהבית לא בהכרח תהיה בכל ימות השבוע, אלא תינקט הדרגתיות מסוימת (שהרי יש יתרונות במפגש הפיזי בין העובדים בחללי העבודה – הן עבור הארגון והן עבור העובדים), אך אם המצב יימשך – ניתן לדמיין שינוי משמעותי באופן שבו רובנו חיים את חיינו מבחינה מרחבית. לא עוד לצאת מהבית, לנסוע לעבודה (בין אם 20 דקות או שעתיים) ולחזור בערב, אלא לקום בבוקר, לפזר את הילדים למסגרות, ולשוב לחדר העבודה בבית, ליום עבודה.
מעבר להשלכות של השינוי הזה על המרחב הביתי (שככל הנראה יצטרך להשתנות על מנת לפנות מקום לפינת עבודה או לחדר עבודה), ודאי שדבר כזה ישפיע על המרחב העירוני – שהרי כעת לא יהיה צריך לגור במרכז על מנת להיות קרובים למוקדי התעסוקה המרכזיים של המדינה. באופן תיאורטי ניתן יהיה לגור בפריפריה ולהמשיך לעבוד בעבודות מתגמלות ב"מרכז".
בהנחה שתתבסס מציאות בה ניתן יהיה לעבוד מהבית, לצרוך מוצרים מסחריים במשלוחים יומיים, ולצד זאת, מרבית השירותים הציבוריים יסופקו מרחוק בצורה יעילה, נשאלת השאלה האם יהיו שינויים בהעדפות הדיור של אנשים?
ייתכן שנחזה במגמה של שינוי ביקושים; אנשים יבקשו לצאת מן המרכז (בו מחירי הדיור יקרים יותר, לפחות כעת) ולגור בפריפריה הגיאוגרפית, תוך העדפת שיקולים כגון איכות החינוך, חיים קהילתיים וקרבה לטבע, על פני שיקולים של קרבה לעבודה ולשירותים. ייתכן אפילו שבעקבות זאת מחירי הדיור במרכז ירדו ומחירי הדיור בפריפריה – יעלו.
זאת ועוד, ייתכן כי עליית הביקושים תביא לכמה תגובות שרשרת – ראשית בתחום המגורים, בו הביקושים העולים יכולים לשמש זרז לתהליכי התחדשות עירונית, שכיום "תקועים" במקומות אלה לאור הביקושים הנמוכים והיעדר הכדאיות הכלכלית. שנית, העלייה בגודל האוכלוסייה יכולה להביא למשיכת שירותים מסחריים וציבוריים: לא עוד רשת מזון אחת ששולטת בעיר הפריפריאלית הקטנה או בשלושה מושבים סמוכים, אלא שלוש רשתות שמתחרות זו בזו, לאור כמות התושבים הצורכים את השירותים; לא עוד בית חולים אחד הנותן שירות לטווח רחב של תושבים אלא מספר מרכזים רפואיים המציעים שירותים מתקדמים. ולבסוף – ניתן לצפות להתחזקות תרבותית בפריפריה; התפתחות והתחזקות של מוסדות תרבות קיימים והקמתם של חדשים, שייהנו מצריכה מקומית מוגברת, וכן מאמנים רבים יותר שיגיעו מהמרכז לפריפריה בשל הביקושים העולים.
בנוסף אפשר לדמיין מצב בו אנשים ירצו להמשיך לעבוד בקרבת הבית – אך לא בבית ממש, וכך יתחזקו מוקדי התעסוקה הקיימים בפריפריה ויאכלסו כמות משרדים רבה יותר. בניגוד למרחבי העבודה השיתופיים הנפוצים כיום, ככל הנראה יהיה מדובר על משרדים קטנים ליחידים, שיהיו ניתנים להשכרה וישמשו כחללי עבודה למי שרוצה להמשיך לעבוד בקרבת הבית אך לא במרחב הביתי ממש.
למעשה מדובר על מעבר ממודל של מרכז-פריפריה למודל מבוזר של רשת. לא עוד מרכז אחד, אלא מערכות יישובים רב-מוקדיות, רשת של יישובים המקיימים ביניהם קשרים מגוונים. לפי מודל זה, המרכז הקיים יאבד מחשיבותו ובמקביל – הפריפריה תתחזק. נכון, קשה לדמיין מציאות כזו, בה מטרופולין תל אביב – עם כל התשתיות והמשרדים ומוקדי התרבות, ועם מעל 100 שנות היסטוריה של תפקוד מרכזי – תאבד מכוחה, ואילו מקומות כפריים בצפון ובדרום המדינה יהפכו למוקדי משיכה משמעותיים לתושבים, משאבים והון, אך לפני כחודש אף אחד גם לא ידע לצפות את המציאות כיום.
גישה לטבע ושקט נפשי. צילום: חן רוזנק
פחות עומסים, פחות משרדים, פחות בעיות חנייה?
סביר להניח כי בסופו של דבר, התהליכים יהיו הדרגתיים והרבה פחות "שחור ולבן" מהמתואר לעיל. עדיין, עשויות להיות להם השלכות רוחב, לא רק על יחסי פריפריה-מרכז והעדפות המגורים של אזרחי ישראל, אלא גם במגוון תחומי חיים.
ראשית, העומס בכבישים יירד; אנשים שעובדים מהבית לא צריכים לנסוע כל כך הרבה, כך שאולי נקנה פחות מכוניות, ובכל מקרה ניסע פחות בכבישים. כתוצאה, גם בעיית הפקקים תצטמצם והאוויר יהיה נקי יותר. הירידה בכמות הרכבים על הכביש תאפשר לייעל את התחבורה הציבורית (ואולי יוקצו נתיבים שלמים לתחבורה ציבורית?) ובכך לצמצם אף יותר את כמות כלי הרכב שעל הכביש.
בעיה נוספת שיכולה להיפתר היא סוגיית החניה – פחות מכוניות משמען פחות מקומות חניה נדרשים. ביישובים ברמת צפיפות נמוכה (הנמצאים לרוב בפריפריה) אולי אין בכך בשורה, אך במרכזים עירוניים צפופים מדובר בשינוי משמעותי. שינוי שכזה ישפיע גם על נושאים כדוגמת התחדשות עירונית, שכן כיום הצורך לספק פתרונות החניה מהווה חסם להתחדשות במקומות רבים.
לצד השינויים בשוק המגורים, גם תחום הבניה למשרדים צפוי לעבור טלטלה. אנו רגילים לבנייני משרדים גבוהים במרכז הארץ, שמאכלסים מאות, אם לא אלפי עובדים, החולקים מעליות ולעיתים אף משרדים. מה יהיה לגבי אותם בניינים קיימים? ומה לגבי אלה שתוכננו ואושרו אך טרם נבנו? ומה יהיה הביקוש למשרדים בכללותו? מחד, משרדי העבודה השיתופיים, אותם חללי we-work (כשם קוד) שהיו עד לפני דקה קצרה השחקן העולה בעולם הבנייה למשרדים, נראים כלא רלוונטיים, וזאת בשל ההנחיות החדשות למניעת התקהלות והבעייתיות שבשמירה על היגיינה אישית בחללים כאלה. במצב זה, האם יצטרכו לחלק מחדש את כל אותם החללים המשותפים למשרדים קטנים ואישיים? מאידך, במידה אם ויותר אנשים יעבדו מהבית או בקרבתו – האם בכלל יידרשו כל כך הרבה משרדים? ואם לא – מה יהיה על כל המשרדים הנטושים?
צו השעה: גמישות
עד לא מזמן רשויות התכנון המקומיות קידמו שינוי ייעוד של בנייני משרדים ישנים למלונאות, על מנת להגדיל את היצע המלונות המקומי. אולם באבחת קורונה אחת הפך המהלך הזה לבלתי רלוונטי, נוכח קריסת עולם התיירות והתחזיות כי השמים לא ישובו לפתיחות הרגילה שהכרנו בשנים האחרונות. האם זהו הסוף של הבנייה למשרדים או למלונאות? עוד מוקדם להספיד. ברור כי ישנה אי ודאות גדולה ונראה כי כעת החלוקה הגסה לשימושים נוקשים לא מתאימה לצרכי השעה. במצב עניינים כזה, מתברר יותר ויותר שגמישות תכנונית הופכת לכורח המציאות.
כיום אישור תכנית בסמכות ועדה מחוזית לוקח בממוצע שבע שנים. בניית דירה מרגע הנחת העיפרון על שולחן השרטוטים ועד לקבלת טופס 4 לוקחת כמעט 13 שנים. התוצאה היא סטגנציה. תכנית מאושרת בישראל יוצרת תכנון שקשה מאוד לשנות ושאינו יכול להיות מותאם לשינויים המהירים בעולם – בטכנולוגיה, בצריכה, באורחות החיים. בימים אלו הדבר צורם עוד יותר; מרכזים מסחריים, קניונים, אצטדיונים, תיאטראות – כולם עומדים שוממים וספק מתי יכילו את הקיבולת שייעדו להם – אם בכלל. לעומת זאת, המרחב הבין בנייני, שלרוב הוזנח במבנים ישנים וצומצם כמעט לגמרי במגדלים חדשים, הופך לרלוונטי יותר ויותר כמרחב פנאי הומה באנשים בתקופה הנוכחית. עם זאת, שני המרחבים הללו – הן זה הציבורי של התיאטראות והקניונים הנטושים, והן זה הפרטי (או החצי פרטי), של חצרות בתי המגורים – קבועים ומקובעים מבחינה תכנונית. כל שינוי של השימושים במרחבים אלה מצריך היתר לשימוש חורג, שהוצאתו מורכבת ועלולה לארוך שנים, וברור שאינה נותנת מענה לצרכי השעה.
בעולם שמשתנה בתוך שלושה חודשים מתפקוד מלא לסגר מוחלט ברור שנדרשת גמישות מרחבית. תכנון גמיש יצטרך לתת מענה ליותר מקומות פנאי בסביבת המגורים ובתוך כך אולי לאפשר המרה של המרחבים שהתרוקנו כמו תיאטראות, אצטדיונים ומרכזים מסחריים. אצטדיון יכול לשמש כמרחב פנאי מדהים, להפוך לבית חולים שדה או לתפקד באלפי דרכים נוספות וכך גם מרכזים מסחריים אחרים. מילת המפתח היא גמישות ושימושי ביניים, או מנעד רחב של שימושים מאושרים שניתן להקצות לאותו המרחב. לצד זאת כמובן יש ליצור מודל של ביזור סמכויות תכנוני, שמאפשר לרשות המקומית (הקרובה יותר לשטח) את הסמכות לאפשר את שינויי הייעוד והשימוש הזמניים, ללא צורך במערכת חסמים ובלמים בירוקרטית מורכבת.
חלפו בערך שלושה חודשים מאז שווירוס הקורונה הפציע לראשונה בחיינו. מתוכם, כחודש וחצי היינו ספונים בבתים. נדמה כי בזמן שחלף המציאות השתנתה ללא היכר ורבים תוהים בינם לבין עצמם האם העולם שאנו מכירים אי פעם ישוב לקדמותו או שנתעורר למציאות חדשה. כשהחיים נעצרים, קל להפליג בדמיון למחוזות רחוקים, ואכן ניסיתי כאן לקחת את הכורח שנוצר – עבודה מהבית – למתוח אותו לקצה ולדמיין כיצד הוא יכול להשפיע על חיינו. אבל בפועל, שינויים מרחביים הם איטיים והדרגתיים. מעניין יהיה לראות האם השינוי בדפוסי התעסוקה והצריכה יישאר לאורך זמן, ואם כן – האם הוא יניע שינוי מרחבי שיצליח לערער את היחסים בין מרכז לפריפריה שהתקבעו מזה שנים ארוכות.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 30.04.2020
יש מצב שיעניין אתכם
