ערים, כידוע, הן יצורים מורכבים מאוד שרק הולכים והופכים ליותר ויותר מורכבים, מתוחכמים, קשים לניהול ותובעניים. אף על פי שהעיר הראשונה בעולם הוקמה לפני אלפי שנים, בני האדם ממשיכים להתלבט בסוגית התכנון הנכון של העיר, וממשיכים, כמובן, לעשות הרבה טעויות בדרך. העיר היא כנראה האורגניזם תוצר ידי אדם המסובך ביותר בעולם, ואנחנו נמצאים היום בעידן חדש של עירוניות, כשברור שהערים הן העתיד של האנושות. מיליוני בני אדם עוזבים בעשורים האחרונים את הכפרים לטובת מגה ערים, וכתוצאה מכך כוחן של הערים מתחזק ובמקביל נוצרות בעיות חדשות.
דוגמה לאופן שבו עיר מתמודדת עם גודלה, בעיותיה, עתידה והתפתחותה אפשר לראות בפרויקט ׳גרנד פריז׳: תוכנית שאפתנית ומגה-גרנדיוזית שחושבת מחדש על פריז מנקודת מבט רחבה יותר החורגת מגבולותיה המוניציפליים. המטרה של ׳גרנד פריז׳ היא להגדיל את שטחה של פריז ההיסטורית (פריז שבתוך החומות) ולצרף אליה שלושה מחוזות הסובבים אותה: סן-דני ((Saint Denis, או-דה-סן (Hauts-de-Seine) וואל-דה-מארן (Val-de-Marne), מתוך כוונה להגדיר מחדש את היחסים ביניהם (ובין מרכז ופריפריה). איחוד פריז עם שכנותיה ייצור טריטוריה שמשתרעת על פני שטח של כ-700 קמ״ר (פי 7 מפריז ההיסטורית) עם אוכלוסייה של 7.5 מיליון תושבים, ועדיין, זו תהיה ישות קטנה מערים אחרות כמו ברלין (880 קמ״ר) ולונדון (1,250 קמ״ר). מטרות העל של הפרויקט הן להפוך את פריז למטרופולין עולמי, לשפר את סביבת המגורים של התושבים, להפוך אותה לעיר בר-קיימא ולתקן את אי השוויון הטריטוריאלי שמתקיים באזור, עם פערים משמעותיים באיכות חיים בין חגורת הפריפריה של פריז לבין מרכז העיר.
קו גבול חברתי, תרבותי וכלכלי
פעולת איחוד המחוזות סביב פריז עשויה להישמע עניין אדמיניסטרטיבי וניהולי אבל למעשה מדובר בפעולה שהיא חלק ממהלך מקיף ורחב של איחוד רשויות ברחבי צרפת. הפרויקט שואף לחבר את מרכז פריז לערים שכבר קיימות ומקיפות אותה –חיבור שיבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ולא רק דרך בנייה, תשתיות ותחבורה. אחת הגישות העכשוויות בתכנון ערים היא יצירה של כמה מרכזים במטרופולינים הגדולים, בניגוד למצב השכיח היום של מרכז חשוב אחד. הגישה הזו באה לתת למענה לעומס, לצפיפות ולמחירי הנדל"ן הגואים במרכזי הערים הקיימים, שמתקרבים לגבול היכולת שלהם להמשיך להתפתח – ובהתאם גם לגבול קיבולת האנשים שהם יכולים להכיל. לכן, השאיפה העירונית היא לייצר עוד מרכזים במקומות אחרים ובעיקר בגבולות העיר, כדי להפחית את הלחץ על המרכז ולנתב אותו החוצה. יצירת כמה מוקדים במקומות שעד עכשיו נחשבו פריפריאליים תחלק באופן שוויוני יותר את העומס מצד אחד ואת היתרונות של המרכז מצד שני. היא תנתב בצורה נכונה יותר את האנשים, התחבורה, התרבות והכלכלה ותבלום את עליית יוקר המחייה שממילא קיים בערים.
בפריז, מהלך כזה כרוך בהתנתקות מהחזון המסורתי של התכנון הרדיאלי (מעגלי) שאפיין את ההתפתחות העירונית של העיר. פריז מתוכננת באופן מעגלי כמו שבלול ולא כמו גריד אורתוגונלי כדוגמת מנהטן. ״הערים החדשות״ שנבנו בשנות השישים מחוץ לפריז מחוברות זו לזו בצורה לא מוצלחת שלמעשה רק מפרידה: כבישים מאסיביים ומסילות רכבת עצומות שיוצרים חיץ בין הערים, שיכונים מודרניסטים ללא שום אוריינטציה להולכי רגל ודרכי תחבורה למרכז פריז שאינן יעילות ועמוסות מאוד. כל הערים החדשות תוכננו מחוץ לבולוואר פריפריק (Boulevard périphérique de Paris ) – כביש הטבעת המפורסם שמקיף את פריז. סלילת הכביש החלה בשנת 1956 לאורך תוואי הביצורים העתיק של העיר, שנהרס באופן סופי בשנות העשרים של המאה העשרים, והיא הושלמה סופית באפריל 1973. למרות חשיבותו המכרעת לתחבורה בפריז, זכה הכביש לביקורת נוקבת, בטענה כי הוא הוביל ליצירת חיץ בין העיר לפרבריה וכי הוא משמש כקו גבול חברתי, תרבותי וכלכלי. תפקידו של הכביש כקו שבר משתקף בביטוי ״בצידו האחר של הפריפריק״ ("de l'autre côté du périph") שהוא כינוי נרדף לפרברי העיר. השוואה טובה היא נתיבי איילון בתל אביב, שבדומה לפריפריק יוצרים חיץ בין מערב למזרח העיר, שעד היום מנסים למצוא דרכים לחבר ולאחד ביניהם.
מעבר להיבט התכנוני, אי אפשר להתעלם מהפערים החברתיים והכלכליים בין פריז השבעה לפריז של המהגרים, חלקם הגדול מוסלמים, המתגוררים בגטאות מחוץ לפריז. בשנים האחרונות אנו עדים להפגנות אלימות בערי הלוויין כמחאה על המצב הכללי, האפליה וההזנחה מצד הרשויות. עולה השאלה האם פרויקטים מהסוג של ׳גרנד פריז׳ יצליחו לגשר גם על הפערים והקונפליקטים? או במילים אחרות, האם תכנון עירוני נכון יכול להצליח במקומות שבהם נכשלו פוליטיקאים ורשויות מקומיות?
הפרויקט השאפתני ביותר מאז אוסמן
פרויקט ׳גרנד פריז׳ יצא לדרך לפני 12 שנה בתקופתו של הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי ובזמן כהונתו של כריסטיאן בלאן בתפקיד מזכיר המדינה לפיתוח אזור הבירה. ביוני 2007, במהלך נאום בשדה התעופה של פריז, הכריז סרקוזי על כוונת המדינה לפתח חזון עולמי לפיתוח אזור איל-דה-פראנס (אזור פריז). הוא הציע לחשוב מחדש על הפיתוח של פריז בעשורים הבאים ולהכין אותה לקראת אמצע המאה ה-21 כאחת הערים הגדולות והחשובות באירופה.
באותה שנה פרסם כריסטיאן בלאן דוח שכותרתו ״לקראת מערכת אקולוגית של צמיחה״, שהיה חלק מפרויקט פיתוח כלכלי שהנשיא העביר לידיו. בדוח צוינו הבעיות של המבנה הארגוני המרוכז של פריז שהפריע להתפתחות ולהתחדשות שאר המדינה. בין השאר, המליץ בלאן על הקמת מרכזים משמעותיים נוספים מעבר לפריז במטרה לייצר תחרות ולהקטין את המונופול של העיר. באותה תקופה נוסחו עשרה רעיונות מרכזיים של הפרויקט: הפיכת פריז לעיר עולם באמצעות יישום פרויקטים גדולים ואייקונים, הפיכתה לעיר אינטנסיבית יותר, חשיבה מחודשת על מערכת התחבורה הציבורית, שילוב טוב יותר בין המחוזות, שימור ״החגורה הירוקה״ ועוד.
שנה לאחר מכן הקים סרקוזי צוות תכנון רב-תחומי שכלל עשרה משרדי אדריכלים ומתכננים עירוניים בינלאומיים במטרה לחשוב על ״פרויקט יוצא דופן״ לעתיד פריז. בין האדריכלים שנבחרו היו כמה מגדולי האדריכלים בעולם כמו ריצ'רד רוג'רס, איב ליאון, ז'אן נובל, משרד MVRDV ההולנדי, וויני מאס ועוד. במשך כעשור הוועדה תכננה, חקרה וגיבשה הצעות שונות לפריז הגדולה, קיימה שיתופי פעולה בין בעלי עניין וקידמה דיון ציבורי. הצוות הציע כ-650 פרויקטים מתמשכים בפריז הגדולה – פרויקטים אדריכליים, נופיים, תרבותיים וקהילתיים.
אף על פי שפרויקט ׳גרנד פריז׳ נחשב לאחד המהלכים השאפתניים ביותר מאז שהברון אוסמן שינה את פני העיר במחצית השניה של המאה ה-19, רוב הפרויקטים שתוכננו במסגרת צוות החשיבה לא יצאו לפועל וגם כנראה לא יתגשמו בעתיד. אחד הפרויקטים שהוצעו במסגרת צוות החשיבה הוא של משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV בשם ״פריז פלוס פטיט״, המדמיין את פריז העתידית כעיר אופטימית, צפופה, יעילה, קומפקטית ובת-קיימא. ההצעה של המשרד מבטיחה שהתנופה להתפתח ולהתחדש תהיה מאוזנת עם הרצון להמשכיות היסטורית. היא מציעה סדרה של 17 התערבויות רחבות היקף המלוות בניתוח המרקם העירוני של העיר. בין היתר מציעה התוכנית לבנות בניינים גבוהים מסביב לפריז (צמוד לכביש הפריפריק), להניח פאנלים סולארים על גבי גגות העיר ולבנות מרכזי תרבות מחוץ למרכז העיר.
Grand Paris, MVRDV, Winy Maas, Jacob van Rijs, Nathalie de Vries
https://www.youtube.com/watch?v=AxjidGlGWFg&t=103s
ארבעה קווי מטרו, 60 תחנות, עיר אחת?
במקביל לפרויקט ׳גרנד פריז׳ מתקיים פרויקט נוסף וחשוב בשם ׳גרנד פריז אקספרס׳ שהוא חלק משמעותי מהתוכנית להגדלת פריז. זהו פרויקט תחבורה שאפתני להקפת פריז במערכת מטרו חדשה שאמורה לשנות את הדרך שבה אנשים מתניידים. החדשנות בפרויקט הזה היא התכנון של קווי מטרו חדשים שאינם מובילים למרכז העיר, אלא מיועדים להסעת אנשים בתוך ובין הפרברים והערים שמסביב לפריז. הפרויקט נמצא בעיצומו והוא עתיד להסתיים בשנת 2030 עם ארבעה קווי מטרו חדשים ו-60 תחנות חדשות. חלק מהקווים אמורים להסתיים לקראת משחקי האולימפיאדה העתידים להתקיים בשנת 2024 בפריז.
פרויקט נוסף ומעניין הוא הקמת מבנה הפילהרמונית של פריז ובית המשפט לצדק שנבנו ממש על כביש הפריפריק, במיקום שבאופן מסורתי לא היה מיועד למבנה תרבות או לבית משפט. ההחלטה להקים שם מוסדות מהסוג הזה נובעת מהניסיון לשנות את המצב של ״פקק תרבותי״. כלומר, בניגוד למצב שבו על שטח קטן יחסית במרכז העיר נמצאים כמה מהמוזיאונים ומוסדות התרבות החשובים והגדולים ביותר בצרפת (מרכז פומפידו, מוזיאון הלובר, מוזיאון דורסיי, האופרה של פריז ועוד), הכוונה היא להקים מוסדות מחוץ למרכז העיר במטרה לייצר התפתחות עירונית, מקומות עבודה ועניין גם באזורים חדשים.
מעבר להיבט התכנוני, אי אפשר להתעלם מהפערים החברתיים והכלכליים בין פריז השבעה לפריז של המהגרים, חלקם הגדול מוסלמים, המתגוררים בגטאות מחוץ לפריז. בשנים האחרונות אנו עדים להפגנות אלימות בערי הלוויין כמחאה על המצב הכללי, האפליה וההזנחה מצד הרשויות. עולה השאלה האם פרויקטים מהסוג של ׳גרנד פריז׳ יצליחו לגשר גם על הפערים והקונפליקטים? או במילים אחרות, האם תכנון עירוני נכון יכול להצליח במקומות שבהם נכשלו פוליטיקאים ורשויות מקומיות? דוגמה שעשויה לתת כיוון להלך הרוח של ׳גרנד פריז׳ הוא פארק גדול ומושקע שמתוכנן בצפון-מערב העיר ואשר עתיד להיקרא על שם מרטין לותר קינג. אפשר לטעון שזוהי מחווה סמלית בלבד, שנועדה לדבר לליבה של האוכלוסייה השחורה שחיה באזור. אולם, גם למחוות סמליות יש משמעות מהדהדת שעשויה לתת אותותיה בשטח (ועכשיו רק נותר לקוות שגם התכנון יהיה מוצלח).
מעניין לחשוב על פרויקט ׳גרנד פריז׳ גם בהקשר הישראלי. העיר המרכזית בישראל היא כמובן תל אביב – בירת הכלכלה, התרבות והתקשורת. תל אביב עצמה קטנה ביחס לערים אחרות בעולם מבחינת שטחה (50 קמ״ר, חצי מפריז), הצפיפות והלחץ עליה גדלים באופן משמעותי בשנים האחרונות ועוד לא התחלנו לדבר על בעיית הנדל״ן ויוקר המחייה. לא תהיה ברירה אלא להסתכל על תל אביב מעבר לגבולות המוניציפאליים שלה, שכבר מזמן אינם רלוונטיים מעבר להפרדה הניהולית והאדמיניסטרטיבית בין הערים. הרעיון שכל עיר בגוש דן מתכננת את העיר בנפרד ומסתכלת רק על גבולותיה הוא שגוי וכמעט ארכאי בהתחשב בגישות העכשוויות של כיצד צריך ונכון לתכנן מטרופולינים גדולים בעולם. ״גוש דן״ חייב להיות גוף שלטוני אמיתי ולא רק הגדרה לקבוצת ערים. למרות שקיימות היום יוזמות שונות לניהול ולתכנון חוצה גבולות כדוגמת איגודן ונת״ע, הצעד הבא והמתבקש הוא לאחד ערים או לתת לוועדת התכנון המחוזית כלים ומנדט לחשוב בראייה מרחבית גדולה יותר. מבחינה זו, החשיבה שעומדת בבסיס פרויקט ׳גרנד פריז׳ אינה תשובה פופוליסטית לדרישה המוכרת להיטיב עם הפריפריה, אלא תפיסה תכנונית עקרונית שעשויה להיות פתרון משמעותי לבעיה של הערים הגדולות בכל העולם – לא עוד לזרוק פירורים לפריפריה אלא להפוך את הפריפריות למרכזים אמיתיים.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 22.01.2020
יש מצב שיעניין אתכם
