"The failure of the urban environment can be measured in direct proportion to the number of playgrounds”
Herman Mattern, 1948
בהולנד קיימת מסורת ארוכה של שימוש באופניים והתנועה באופניים מהווה כיום כ-30% מכלל התנועה בעיר. על כן, רבים מופתעים לגלות כי מאמצע שנות החמישים, כמו בשאר המדינות המערביות, ההולנדים רכבו פחות ופחות, ונהגו יותר ויותר. כלומר, אלו שיכלו לנהוג – נהגו. אחרים, בעיקר ילדים, המשיכו לרכוב בין המכוניות ולהיפגע מתאונות. בתחילת שנות השבעים שטף את הולנד גל הפגנות שקרא להפסיק את הרג הילדים, כאשר בשנת 1972 לבדה נהרגו בהולנד יותר מ-400 ילדים בתאונות דרכים. נתון זה לא היה ייחודי להולנד אלא שיקף מגמה שהתקיימה בכל המדינות המפותחות, בהן נפחי התנועה גדלו ודחקו את הולכי הרגל לשולי הרחובות. אולם, בניגוד לשאר המדינות, ההולנדים לא הסכימו לקבל את המציאות החדשה כגזרת גורל. בעוד שבמקומות אחרים – ובכללם ישראל – ההורים הסתגלו למציאות החדשה מוטת כלי הרכב, שדרשה "זהירות בדרכים" ושמירה על ילדיהם, בהולנד שינו את סדרי העדיפויות לסביבה מוטת הולכי רגל ורוכבי אופניים. בשנים הללו הצרו כבישים לשם סלילת שבילי אופניים, מיתנו את מהירות הנסיעה (עד כדי 15 קמ"ש בקרבת בתי ספר) ושינו את הסדרי התנועה על מנת להפוך אותה לבטוחה יותר.
בזכות השינויים הללו, הולנד היא אחד המקומות הבודדים שבהם ילדים עדיין יכולים לנוע לבדם בחופשיות במרחב הציבורי. כמעט בכל מקום אחר הילדים הפסידו את זכותם על הרחוב. אם ילדים אינם יכולים לנוע בחופשיות ברחובות, הם גם לא ישחקו בהם ולא יפגשו בהם ילדים אחרים. אם לא יהיו ילדים ברחוב, לא נצפה למצוא אותם שם ולא נחשוב שזכותם להיות שם. הדבר נכון למרחב הציבורי בכללותו – ולא רק לרחובות. נדיר לראות ילדים מסתובבים לבדם במרחב הציבורי ובדרך כלל כאשר פוגשים בהם במקומות ציבוריים הם מלווים ונתונים תחת השגחה. עליית רמות המינוע אינן הסיבה היחידה לכך – נדמה שבמאה השנים האחרונות המרחב העירוני נתפס פחות ופחות כמקום שבטוח לילדים להסתובב בו לבדם. סדר יום עמוס (גם בבית הספר וגם מחוצה לו), פחד מזרים, חשש מתאונות – כל הגורמים הללו מגבילים את הזמן שיש לילדים לבלות מחוץ לבית או מחוץ למרחב מוגן ומפוקח אחר.
מדוע העובדה שילדים מסתובבים פחות ופחות במרחב העירוני ללא השגחה (מה שנקרא "תנועה אוטונומית של ילדים") צריכה להטריד אותנו? ראשית, ילדים זקוקים למשחק פעיל (שניתן לקיים רק במרחב פתוח) כדי להתפתח. הם זקוקים למשחק גם כדי לתמוך בהתפתחות הפיסית ובקואורדינציה שלהם (השיעורים הגוברים במדינות מערביות של השמנת יתר, סכרת, אסטמה ובעיות בריאותיות אחרות אצל ילדים מעידים על כך). הם זקוקים למשחק עם ילדים אחרים כדי לתמוך בהתפתחות הרגשית והחברתית שלהם והם זקוקים למשחק חופשי, פתוח, שמפעיל את הדמיון, כדי לתמוך בהתפתחות הקוגניטיבית שלהם. לעובדה שילדים משחקים פחות במרחב פתוח, משחקים פחות בחבורות עם ילדים אחרים, ומסוגלים פחות ופחות לחקור באופן עצמאי את סביבת המגורים יש השלכות שליליות עבורם, והיא בהחלט צריכה להדאיג אותנו.
בנוסף לחשיבות של המשחק והמפגש, ילדים הם שותפים בחברה ולפיכך הוגן ורצוי שיהיה גם להם חלק במרחב הציבורי. הדרה של ילדים מרחובות הערים צריכה להיראות לנו בלתי טבעית כמו הדרה של קשישים, נשים או כל קבוצת אוכלוסייה אחרת. במידה רבה הדרך שלהם לקחת חלק במרחב הציבורי היא להשתמש בו כמרחב משחק. ואכן, בשני העשורים האחרונים ההתייחסות למרחבי למשחק בספרות המקצועית חרגה מדיון בגני משחקים והיא עוברת לאיטה להתיחסות לכלל המרחב הציבורי כמרחב שצריך – במידת האפשר – לייצר אפשרויות משחק עבור ילדים. אם המרחב העירוני הפך למדבר אורבני עבור ילדים – אזי גני משחקים דואגים לרווחת האוכלוסייה הצעירה על ידי יצירת "נאות מדבר", מובלעות שבהן מותר לילדים להיות ילדים. אין לזלזל בחשיבותם, אבל לצידם מתחילים אנשי מקצוע לחקור את האפשרות "להפריח את השממה" – כלומר, להפוך את המרחב העירוני כולו למרחב ידידותי יותר למשחק ילדים.
עיצוב המרחב וריהוט הרחוב בו משפיעים על האפשרויות ליצירת מרחבי משחק שאינם מיועדים רק לילדים. בריכות ומזרקות, פסלים שאפשר לטפס עליהם, אנדרטאות ואפילו מקלטים יכולים להפוך למתקני משחק המשולבים באופן טבעי במרחב הציבורי ומאפשרים גם לילדים להשתלב בו.
לא רק ביום כיפור: גישות בולטות לתכנון מרחבים מותאמים לילדים
כיצד יראה מרחב ציבורי שהוא גם מרחב משחק? למעשה, פעם בשנה, בישראל, אנו מקבלים המחשה של טרנספורמציה קיצונית של הסביבה העירונית, כאשר יום כיפור משבית את תנועת כלי הרכב ברחובות והופך אותם לבטוחים למשחק. כמות הילדים היוצאים לשחק ברחובות ביום כיפור מעמידה בספק את הטענה שילדים היום "פשוט" לא רוצים לצאת מהבית. קבוצות הילדים הממלאות את הרחובות ביום כיפור יכולות ללמד אותנו דבר נוסף: הילדים יוצאים לשחק, לא רק משום שהרחובות בטוחים, אלא גם משום שהם יכולים לשחק בהם עם ילדים אחרים. למעשה המסורת החילונית של הקדשת רחובות הערים פעם בשנה לצרכי הילדים, ממלאת אחר שני תנאים הנדרשים לעידוד משחק במרחב הציבורי: המרחב צריך להיות בטוח והוא צריך להיות מסומן כמקום שבו מותר לשחק.
במדינות שונות יוצרים כיום מרחבי משחק זמניים באופן דומה: התקנות העירוניות מתירות לדיירי רחובות להכריז כמה פעמים בשנה על הרחובות שלהם כ"רחובות משחק". למשך כמה שעות הרחוב נסגר לתנועה או לתנועה חולפת, ומאפשר לילדים לשחק בו או לדיירים לקיים אירוע קהילתי.
פתרון קבע שיאפשר לילדים להשתמש באופן חופשי יותר ברחובות המגורים הוא תכנון סביבות מגורים המותאמות לילדים. פתרונות שמקודמים במקומות שונים בעולם מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: באחת יוצרים רחוב ידידותי לילדים באמצעות עירוב תנועת כלי רכב ותנועת הולכי רגל באותו המרחב, ובשנייה מייצרים הפרדה מוחלטת ביניהן. בשני המקרים, המטרה היא להרחיב את המרחב העומד לרשות הילדים ובכך להפחית את הסיכון שכלי הרכב מציבים בפניהם.
תכנון מהסוג הראשון נסמך על ההנחה שברחובות משולבים, בהם כלי רכב, הולכי רגל ורוכבי אופניים משתמשים באותו המרחב, יחושו הנהגים כאורחים ולא כבעלי הבית, והנהיגה תמותן לרמה שאינה מסכנת את הולכי הרגל (ובכללם ילדים). עקרונות התכנון של רחובות משולבים כוללים סימון ברור של הרחוב (כדי שנהגים יבינו שהם נכנסים לסביבה שונה), מיקום בסביבה שמהירות הנסיעה המותרת בה נמוכה (כדי למנוע מעברים חדים מדי במהירות הנסיעה בכניסה לרחוב), מסלול נסיעה שאינו מאפשר מהירות גבוהה, ריהוט רחוב ואלמנטים עיצוביים שיוצרים אזורי מנוחה ומשחק, וסימון מקומות חנייה ניצבים שאינם מפריעים לשאר השימושים. תכנון המשלב תנועת הולכי רגל בתנועת כלי רכב נוסה באירופה החל משנות השבעים ועבר משם למדינות נוספות; ה-Home Zone בבריטניה, ה-Woonerf בהולנד וה-Complete Street האמריקאי הם שלוש דוגמאות שונות לתכנון רחוב המתבסס על תפיסה זו.
מחקרי הערכה מראים שרחובות משולבים מעודדים ילדים לשחק מחוץ לבית, מגבירים את תחושת הבטחון של ההורים כאשר הילדים משחקים בחוץ, ויוצרים יותר אינטראקציה בין התושבים. עם זאת, יש לשים לב למגבלות של תכנון רחובות כאלו: הם מניחים כמות תנועה וחניה נמוכות, ולפיכך יכולים לשמש רק בצפיפות מגורים בינונית או נמוכה שאינה מתקיימת במרבית סביבות המגורים המתוכננות כיום בישראל.
גישת התכנון השנייה, של הפרדה מוחלטת בין תנועת כלי הרכב לבין תנועת הולכי הרגל, מתייחסת לרמת השכונה ולא לרמת הרחוב הבודד. היא משלבת נגישות פריפריאלית לכלי רכב עם מערך פנימי מקשר של שבילי הולכי רגל ורוכבי אופניים בלבד. שתי דוגמאות מפורסמות לתכנון מסוג זה הן השכונות False Creek בוונקובר, קנדה (שנבנתה בשנות השבעים) ו-Vauban בפרייבורג, גרמניה (שנבנתה בשנות התשעים). בשתיהן הוגבלה הנגישות לרכב הפרטי לצידם האחורי של הבניינים או להיקף השכונה, באופן שצמצם, אך לא ביטל לחלוטין, את השימוש בו ופינה מקום נרחב יותר לתנועה בלתי ממונעת. מחקרי הערכה בשכונות מראים שהן פופולריות בקרב משפחות ומאפשרות משחק מחוץ לבית. תכנון המגביל נגישות של רכב פרטי מתאים לצפיפויות מגורים בינוניות ואף לצפיפות מגורים גבוהה, כאשר יש אפשרות ונכונות להשתמש בתחבורה ציבורית.
העיר כמשחק
מעבר לרחובות ולשכונות שתוכננו מראש במחשבה על ילדים, למרחב הציבורי בערים פוטנציאל רב להוות מרחב משחקי. על מנת שמרחב יהיה מותאם למשחק, עליו לקיים את התנאי הכפול של בטיחות והרשאה – כלומר, צריך להיות ברור שלילדים מותר לשחק בו, וילדים צריכים להרגיש שמותר להם לשחק במרחב הציבורי.
עיצוב המרחב וריהוט הרחוב בו משפיעים על האפשרויות ליצירת מרחבי משחק שאינם מיועדים רק לילדים. בריכות ומזרקות, פסלים שאפשר לטפס עליהם, אנדרטאות ואפילו מקלטים יכולים להפוך למתקני משחק המשולבים באופן טבעי במרחב הציבורי ומאפשרים גם לילדים להשתלב בו.
במקומות שונים מנסים לעודד ילדים לשחק באמצעות סימון ברור של המרחב הציבורי כמרחב משחק. לפעמים הסימון אינו מחייב יותר משימוש במעט צבע במגרשי חנייה, בחצרות בית ספר ואף ברחובות שלמים, שהופכים למרחב משחקי בזמנים מסוימים.
אולם, ככל שיהיו הדוגמאות הללו חביבות ומלאות השראה, פתרון של צביעת רחוב שלם בכדי לאותת לילדים (וגם למבוגרים) שמותר להם לשחק בו אינו מניב את התוצאה הרצויה. למעשה, ילדים יכולים לשחק בכל סביבה שמאפשרת להם לשהות בה בבטחה. כל רחוב או שכונה שיהיו נגישים לילדים, בטוחים עבורם וחיוניים מספיק על מנת לעורר בהם ענין יכולים להוות מרחבי משחק, או במילים אחרות: מרחב ציבורי שילדים הם חלק אינטגרלי ממנו.
מה שההולנדים הדגימו מאז שנות השבעים הוא שמתווה הסביבה הבנויה והשימוש שאנחנו עושים בה אינם תופעות טבע או גזרה משמיים, אלא תוצאה של סדרי עדיפויות ומדיניות ציבורית. ההדרה הגוברת של ילדים מהמרחב הציבורי והסתגרותם בבתים, קשורה בין היתר לסדרי העדיפויות המנחים אותנו בתכנון סביבות המגורים והגיע הזמן לשנותם. יוזמות שונות המקודמות בשנה האחרונה בישראל במסגרות שונות, באקדמיה, ברשויות מקומיות, בחברה להגנת הטבע ועל ידי מתכננים ופעילים חברתיים, הן צעדים חשובים לקראת הפיכת המרחב העירוני לידידותי יותר לילדים – ולנגיש יותר לכולם.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 06.01.2019
יש מצב שיעניין אתכם
