מגיפת הקורונה שינתה ללא היכר את ההתנהלות שלנו במרחב הציבורי והפרטי. ההנחיות החדשות מגבילות את התנועה, המפגש וההתקהלות, ובתוך כך משנות את דפוסי החיים שלנו בכל התחומים – החל מעבודה וחינוך, דרך מסחר ותעסוקה ועד לפנאי, תרבות ופעילות גופנית. כיצד כל זה משפיע על המרחב הציבורי? על הכלכלה, חיי החברה והיחסים הבינאישיים? על הייצור והצריכה? על חיי המשפחה? ומה אפשר ללמוד מהמשבר הזה על החיים העירוניים?
על פניו, המצב החדש מציב אתגר לא פשוט לחיים העירוניים, המבוססים על צפיפות, מפגש והתקהלות. לפתע, יתרונות כמו תחבורה ציבורית נגישה, קרבה למקומות תעסוקה ומבחר בתי קפה תוססים התפוגגו, ובמקביל התגלו היתרונות של בית פרוורי עם חצר גדולה. אולם, דווקא המצב הקיצוני הזה בו אנו נמצאים מחדד ומבליט את תפקידה החשוב של העיר – וחושף את ההזדמנויות הטמונות במרחבים שונים; הזדמנויות שכדאי למנף דווקא עכשיו.
למה עכשיו? כי כמו במקרים רבים לאורך ההיסטוריה, גם המשבר הזה פותח פתח לשינוי ולהמצאה. הוא מאפשר לנו לזהות הזדמנויות שהיו עד כה סמויות מן העין – או לקדם מהלכים שקודם לכן נראו בלתי אפשריים מבחינה פוליטית או ציבורית. המצב ההזוי שאנחנו נמצאים בתוכו רק מדגיש כמה המציאות היא בסופו של דבר דינמית. כמה הכל אפשרי. כי מי היה מדמיין לפני כמה שבועות ספורים שניסגר בבתים בגלל וירוס מדבק שהגיע מסין?
שני דברים חשוב להדגיש לפני שפורטים את ההזדמנויות הללו: ראשית, הן אינן נכונות רק ל"ימי קורונה" או לתכנון עירוני המותאם להתמודדות עם מגפות; הן מתאימות גם למצבי חירום וגם לימי שגרה, כך שלא נתכנן רק למשבר הנוכחי אלא למגוון רחב של מצבים, אירועים ותהליכים עתידיים – חיוביים ושליליים. כי אם יש משהו שהמשבר הזה הראה, שוב, זה כמה אנו חיים בעידן של אי ודאות. שנית, עצם זיהוי ההזדמנויות לא מפחית מהקושי העצום שהמשבר מחולל – מעל לכל, לחולים, לצוותים הרפואיים ולבני משפחותיהם; לבעלי העסקים שעומדים בפני קריסה כלכלית; לעובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת מבלי לדעת מתי ואם בכלל יחזרו לעבודה; לאוכלוסיה המבוגרת שהתנתקה מהמשפחה והחברים. ההזדמנויות, אם כן, מתקיימות לצד הקשיים הפיזיים, הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים, ולא מפחיתות מחומרתם. לכן, אין כאן כוונה לעשות רומטיזציה למשבר, אלא להשתמש בו כאירוע מחולל שמציף אפשרויות לשיפור החיים העירוניים.
8 מרחבים. 8 הזדמנויות
1. המרחב הביתי: הזדמנות לאפשר עבודה ולימודים מהבית וקשר עם החוץ
בימים אלו, כשחלק גדול מהאוכלוסיה נדרשת לעבוד או ללמוד מהבית, המרחב הביתי הופך למשרד, לסטודיו או לכיתה, ולפעמים לכל אלו בו זמנית. במצב זה, מרחב עבודה בתוך הבית הופך להיות משאב קריטי וכזה המאפשר להמשיך לקיים סוג של שגרה. יש לקוות שהדבר ישפיע על האופן בו אנו מתכננים דירות, בעיקר כי מבנה הדירה הישראלית הטיפוסית לא השתנה מהותית בעשורים האחרונים ולא התעדכן להתאים לדפוסי חיים עכשוויים. מה יכלול השינוי הזה? עוד לא ברור, אבל יש לקוות שהאדריכלים והיזמים ייקחו בחשבון את הצורך לכלול חלל/י עבודה – קבוע או זמני – במפרט של הדירה הישראלית הטיפוסית.
במקביל, השהות הרציפה בבית ללא יכולת לצאת החוצה, מדגישה כמה חשובים הקשר בין הפנים לחוץ, החדירה של אוורור ואור טבעיים והחשיפה לצמחיה. המרפסת – שבמבנים ישנים נסגרה לחדר ובמבנים חדשים משמשת לעיתים קרובות לאחסון – זוכה עכשיו לעדנה מחודשת. גם הנוף מהחלון הופך לסוגיה קריטית, ובעיקר השאלה האם יש טבע להיאחז בו או רק אסופה של בניינים, משטחי אספלט וחניות. לכל אחד צריכה להיות זכות לקצת ירוק בעיניים.
יתר על כן, ההסגר הביתי בו כולנו נתונים מחדד את חשיבות האיכות התכנונית של יחידות המגורים, ואת הצורך בהיצע מגוון של דירות שיתאימו לקהלים שונים. במקרה של אוכלוסיות פגיעות, בשל גילן או מצבן הבריאותי למשל, מדובר בעניין קריטי, מכיוון שהבית הוא המרחב היחידי שזמין להן לעיתים קרובות, גם בשגרת היומיום.
המשבר הכלכלי שנלווה למשבר הבריאותי, מציף גם את הצורך להבטיח שמשקי בית לא יפונו ויאבדו את קורת גגם. עניין זה רק מדגיש את החשיבות שבאספקת דיור ציבורי ודיור בהישג יד על ידי המדינה בשגרה – ובטח ובטח בזמן חירום. בצער רב הרהורים אלה לא רלבנטיים עבור אלו שהרחוב הוא ביתם. עבור דרי הרחוב הצורך בסיוע ותמיכה שוטפת מתחדד בימי הקורונה, כאשר כולנו ספונים בביתנו.
2. המרחב הבנייני: הזדמנות להשמשת מרחבי הביניים במבני מגורים
הגבלת התנועה לרדיוס של 100 מטרים מסביב לבית גרמה לרבים לגלות מחדש את המרחבים בתוך הבניין ובסביבתו המיידית – את החלל "בין העמודים" בקומת הקרקע, את הגג, את החצר של הבניין ואת המדרכה שלצידו. בימים רגילים, מרחבי הביניים הללו עומדים לרוב זנוחים ומשמשים לחניית רכבים ולדודי שמש דולפים. בימי הקורונה הם הפכו למרחבי משחק והתאווררות, לילדים ולמבוגרים, באופן שחשף את הפוטנציאל הבלתי ממומש שטמון בהם גם לימי שגרה. אפילו מרפסות פרטיות הפכו למרחב ציבורי-קהילתי, עם שירה בציבור או תפילה משותפת.
לאור הידיעה שאנחנו צועדים לקראת עתיד עירוני צפוף, יש כאן הזדמנות לחשוב מחדש על מרחבים אלו כאזורי שהייה ומפגש בעיר המצטופפת. יש לומר: ההזדמנות הזו ממש לא מובנת מאליה במגדלי המגורים העכשוויים המוקמים היום במדינת ישראל, ובהם מרחבי הביניים הצטמצמו למינימום או שנעלמו כליל – חדר המדרגות סגור מאחורי דלתות אש, הגג (ולעיתים גם חלק מהחצר) משויך לדירות פרטיות, המרחב החיצוני משמש לעיתים כחנייה והגינה אינה מספיק גדולה כדי לשרת את כל משקי הבית המתגוררים במבנה. הצמצום וההפרטה של מרחבי הביניים הם תגובת נגד להזנחת אותם מרחבים בבתים המשותפים הוותיקים, אך במשבר זה יש הזדמנות לחשוב מחדש על הנחת היסוד לפיה מרחבי ביניים משותפים הם בהכרח מוזנחים ומיותרים. בתקופה הנוכחית, הם הרבה פעמים מספקים לדיירי הבניין קצת טבע, צמחיה, אור ואוויר לנשימה, תרתי משמע.
3. המרחב השכונתי: הזדמנות לשיפור הנגישות לשירותים ושימושים בקרבת הבית
הנגישות לשירותים בסיסיים בשכונת המגורים חשובה תמיד אבל התגלתה כמהותית בתקופת הקורונה: היא מאפשרת לצאת לגיחה קצרה ולהצטייד במצרכים בסיסיים מבלי להתרחק מדי מהבית. היא מספקת פתרון הכרחי עבור אוכלוסיות שאינן נוהגות או שאין ברשותן רכב פרטי, בעיקר לאור ההימנעות מהתחבורה הציבורית וצמצום פעילותה. היא גם מאפשרת את המשך הפעילות של עסקים קטנים, בין אם באמצעות קבלת לקוחות או באמצעות משלוחים, שמתגלים כאלטרנטיבה יעילה הרבה יותר למשלוחים של רשתות השיווק.
ההזדמנות הטמונה במסחר המקומי היא לא רק כלכלית או תפקודית; יש לה גם תועלות חברתיות וקהילתיות. ההיכרות האישית והפנים הידידותיות בחנויות השכונתיות משמעותיות מאוד בתקופה שמאיימת לפרום את הקשרים החברתיים שלנו. מעבר לכך, השילוב בין שימושי מסחר, תעסוקה ומגורים מייצר אינטראקציה חברתית ותחושת קהילה בימי שגרה, וקהילתיות כזו מסייעת לתושבים גם בימי משבר. הצורך בתחושת שייכות לשכונה, לקהילה, יכול אף להתחזק בימי משבר, ובא לידי ביטוי במפגן של סולידריות וערבות הדדית בפרויקטי התנדבות וסיוע לנזקקים; כך למשל ניתן לראות בימים אלה יוזמות עירוניות המעודדות תושבים לדרוש בשלומם של זקנים המתגוררים איתם בבניין, ויוזמות שכונתיות של סיוע להורים יחידנים או משפחות מעוטות יכולת המתגוררים באזור.
4. המרחב הציבורי: הזדמנות ליותר מקום להולכי הרגל, שמירה על מרחב אישי
בערים רבות בישראל, ההליכה על מדרכות יכולה להיות די מאתגרת בימי שגרה, אבל היא הופכת לכמעט בלתי אפשרית בימים בהם אנחנו נדרשים לשמירת מרחק של שני מטרים זה מזה. לאור ההנחיות החדשות, לא מעט אנשים בוחרים לרדת לכביש או לעבור למדרכה הנגדית כדי להימנע מחיכוך עם זרים. בערים שונות בעולם החליטו הרשויות על סגירת רחובות לתנועה מוטורית לטובת הגדלת המרחב המיועד להולכי רגל, באופן שמאפשר לאנשים לנוע בחופשיות מבלי להתקרב יותר מדי זה לזה. סגירת רחובות חשובה גם על מנת לאפשר לאנשים להמשיך לעשות פעילות גופנית במרחב הציבורי – פעילות שהוגבלה בישראל לטווח 100 המטרים אבל היתה יכולה להמשיך להתקיים אם היינו חוסמים כמה צירי תנועה לכניסת רכבים (שתנועתם ממילא דלילה בימים אלו).
בהנחה שמשבר הקורונה אכן יקבע נורמות חדשות של מרחב אישי, טמונה בו הזדמנות לחשיבה מחודשת על חתך הרחוב ולהקצאת יותר מרחב להולכי רגל, רוכבי אופניים, משחק וספורט, בין אם באופן זמני (בימים או שעות מסוימים) או קבוע. יש לכך גם יתרונות בריאותיים וסביבתיים נוספים, של עידוד פעילות גופנית והפחתת זיהום אוויר (כפי שהדגים המשבר באופן מאוד ברור, עם ירידה משמעותית בהיקפי זיהום האוויר במקביל לצמצום היקפי התנועה המוטורית – קורלציה לא מפתיעה אבל בולטת בחוזקתה). אמנם, אין בכוונה להמשיך את הסגר על האוכלוסיה או את שיתוק המשק, אבל ייתכן שניתן לשקול צמצום של תנועה מוטורית לפי ימים או אזורים, גם בימי שגרה.
זווית נוספת, חיובית, להתבונן על הדרישה להקפיד על מרחק של שני מטרים מאדם לאדם, היא שסוף סוף מקפידים בישראל על המרחב האישי, ושבימים אלו ניתן לעמוד בתור מבלי שאף אחד נושף בעורפך. הלוואי שמשהו מהמגבלות הללו, אולי בגרסה יותר מרוככת, יתקבעו כנורמות התנהגותיות גם בהמשך.
5. המרחב הירוק: הזדמנות לפיזור רחב של ריאות ירוקות וטבע עירוני
מאז מגבלות התנועה החדשות צצות ברשתות החברתיות תמונות מעוררות קנאה של שדות פתוחים, עם הבהרה שאלו ממוקמים בטווח 100 מטרים (פחות או יותר) מהבית. אכן, רבים מגלים היום שאין תחליף לקצת ירוק בעיניים, לפריחה עונתית ולציוץ ציפורים. אולם, זו לא המציאות עבור רוב תושבי הערים. עבורם, ברוב המקרים, טבע הפך להיות משהו שרואים על גבי מסך המחשב.
לכן, בדומה לצורך בפרישה רחבה של שירותים ושימושים, משבר הקורונה חושף את הצורך גם בפרישה רחבה של מרחבים ירוקים, של צמחיה ושל טבע עירוני, בנגישות מקסימלית לכמה שיותר תושבים. זו הזדמנות הרבה יותר רדיקלית מתוספת של כמה גינות כיס – זו הזדמנות לייצר תשתית של מרחבים טבעיים וירוקים המשתלבים כרשת בתוך בסביבה הבנויה בכל קני המידה – הבית, הבניין, החצר המשותפת, הרחוב, הגינה והפארק, באופן שמאתגר את ההבחנה המסורתית בין העיר לטבע.
6. המרחב הגמיש: הזדמנות לניצול יעיל יותר של תשתיות ומבני ציבור בזמן חירום
עם תקנות החירום התרוקנו כמעט בבת אחת מבנים שלמים – בתי ספר, מרכזים קהילתיים, אוניברסיטאות, משרדים ובתי מלון. לפחות בחלקם – ובמיוחד באלו בבעלות ציבורית – ניתן להשתמש לצרכי חירום שונים, החל משטחי התארגנות של צוותי חירום, דרך טיפול בחולים ושיכון אזרחים (שנעשה היום בבתי מלון), ועד לפתיחת החצרות של אותם מבנים להרחבת המרחב הציבורי הזמין לתושבים. המשבר הנוכחי מדגיש כמה חשוב לחשוב על הפונקציה הכפולה הזאת מראש, כך שתשתיות ומבני הציבור יותאמו מראש לקליטת אנשים ופעילות בעת חירום, ופונקציות כמו בתי חולים יוכלו להתרחב ולהתכווץ במידת הצורך. הדבר דורש מחשבה בהיבט התכנון הפיזי אבל גם בהיבט הניהולי, ומחייב שיתוף פעולה בין גופים ומשרדי ממשלה (למשל, בהשמשה של בתי ספר – בין הרשות המקומית, משרד הבריאות, משרד החינוך ופיקוד העורף).
7. מרחב התעסוקה: הזדמנות לשנות פרקטיקות של עבודה ומתן שירותים
זה אחד השינויים החדים שהתרחשו בתקופת הקורונה: עובדים רבים עברו לעבוד מהבית, ילדים לומדים (או מנסים ללמוד) באמצעות הוראה מרחוק, קורסים באוניברסיטה ושיעורי פילאטיס מועברים אונליין, ואפליקציית ZOOM הפכה לחלק כל כך מהותי בחיינו עד שלא ברור מה עשינו בלעדיה עד לפני כמה שבועות. האמת, שאין ב-ZOOM ודומותיה איזו מהפכה טכנולוגית. הטכנולוגיה לעבודה ולהוראה מרחוק קיימת כבר מזמן, אבל כמו הרבה פעמים, אימוץ פרקטיקות חדשות של עבודה ומתן שירותים פיגר אחרי קצב התפתחות הטכנולוגיה. עם התפשטות הנגיף, חברות וגופים רבים, לרבות משרדי ממשלה, נזרקו ברגע אחד לתוך מציאות חדשה של עבודה מהבית והענקת שירותים מרחוק.
יש הרבה יתרונות בעבודה מהמשרד, החל מהחלפת רעיונות עם עמיתים ועד להגדרה יותר ברורה של יום העבודה, עם התחלה וסיום ברורים. יש גם הרבה יתרונות בעבודה מהבית: גמישות, ניצול יעיל של הזמן והפחתת העומסים בכבישים. לא ברור עדיין האם ואיך הניסוי התעסוקתי הזה ישנה דפוסים של עבודה, והאם מגזרים שונים, בדגש על המגזר הציבורי, יאפשרו לקהל לקבל שירותים ולהשתתף בדיונים באמצעות פלטפורמות דיגיטליות. הדבר דורש שינוי פרדיגמטי אצל העובדים והמעסיקים (ייתכן שאנו בעיצומו – תלוי כמה זמן עוד יימשך ההסגר), אבל גם שינוי פיזי במרחב הביתי (כמו שהוזכר לעיל) וכן תשתית רשת מהירה ואמינה שתוכל לעמוד בעומס. ככל הנראה, בסופו של המשבר הזה נמצא את עצמנו במודלים שמשלבים בין משרד לבית, ביחסים משתנים.
8. מרחבי תעשייה וחקלאות: הזדמנות לשימור ושיחזור יכולת הייצור המקומי
התרגלנו לחשוב שהעולם הוא כפר גלובלי אחד קטן ושתמיד נוכל לייבא מוצרים או מזון, אבל משבר הקורונה חשף ששרשראות האספקה הגלובליות שבריריות ממה שדמיינו. היום, כשכבר אי אפשר להזמין (ברמה האישית) או לייבא (ברמה המסחרית) מוצרים מחו"ל, כושר הייצור המקומי הופך להיות רלוונטי מתמיד. עכשיו, כשרוב המדינות סגרו את השמיים ואת הנמלים וכולם מתחרים זה בזה על אותם חומרי גלם ומוצרים, טמונה הזדמנות לחזק את התעשייה היצרנית המקומית ולחזק מגמות שכבר פועלות בערים בעולם כמו חזרה התעשייה אל העיר ואורבניזם תעשייתי. זו הזדמנות להחזיר את הייצור למדינה ולעיר ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהפעילות הכלכלית המקומית והאזורית.
המגפה הנוכחית טומנת בחובה גם הזדמנויות לקיום כלכלה מעגלית – שינוי מערך הייצור כך שיפעל במעגל סגור ויהפוך את הזבל והפסולת שאנו מייצרים למשאב. התעשייה ומערכות הייצור מחפשות היום פתרונות וחלופות לחומרי גלם מיובאים ויש כאן הזדמנות נדירה לבחון מחדש שיטות ייצור מסורתיות ולאמץ פתרונות חדשניים.
כל אלו נכונים גם לגבי ייצור מזון וחיזוק החקלאות המקומית כתנאי בסיסי לביטחון מזון בזמן חירום. אמנם, מובטח לנו שוב ושוב שמזון לא ייחסר במרכולים, ושהמדפים הריקים שאנחנו רואים הם תוצר של צריכה מוגברת ולא של היעדר היצע. אולם, האו"ם כבר הזהיר מפני מחסור עולמי במזון בעקבות מדיניות הסגר שננקטה במדינות רבות. לאור זאת, ולאור הכרסום שמתרחש בשנים האחרונות בשטחי החקלאות לטובת שכונות מגורים ושדות פוטו-וולטאים, טמונה במשבר זה הזדמנות לשינוי מדיניות בתחום זה – מדיניות החשובה גם לתזונה בריאה ומאוזנת בימי שגרה. כמו כן, טמונה בו הזדמנות לקידום גם חקלאות אורבנית במרחבים העירוניים; חקלאות שלא רק תסייע באספקת מזון אלא גם תהווה עוד חוליה בשרשרת הירוקה השזורה בעיר, שהוזכרה לעיל.
לקראת "עיר בריאה" במלוא מובן המילה
קשה להעריך מה יהיו תוצאותיו של משבר כשאנחנו נמצאים עדיין בעיצומו. אולם, נדמה כי המגיפה העולמית שאנו חווים כבר שינתה את העולם, וכי השפעותיה צפויות להמשיך ולעצב את אורחות חיינו גם בתחומים נוספים, כמו למשל סביב שאלות של פרטיות וזכויות אזרח, איזון בין עבודה למשפחה, ההשפעות הפסיכולוגיות של חיי חברה המוגבלים לאמצעים דיגיטליים ועוד. עוד התחדד כי כפי שהווירוס הקטלני חצה גבולות והתפשט בכל העולם, כך גם הניסיון להכניע אותו מחייב שיתופי פעולה נרחבים בין מדינות ובין מגזרים שונים בחברה.
לאן יכולות להוביל אותנו ההזדמנויות הללו? באופן אידאלי, הן יעזרו לנו ליצור ערים בריאות במלוא מובן המילה. עד כה, הרעיון של עיר בריאה הדגיש היבטים של היגיינה, איכות אוויר ופעילות גופנית. מבלי להפחית מחשיבותם, יש לנו הזדמנות להרחיב את הרעיון של עיר בריאה ולהתחיל לדבר על איכות חיים, על איזון בין עבודה לבית, על נגישות לטבע ולצמחיה, על גמישות מרחב המגורים, על מרחב אישי ועל סולידריות חברתית.
כעת, השאלה החשובה באמת היא איך ניתן להגשים את חזון העיר הבריאה; או, איך אפשר לממש את ההזדמנויות שהמשבר הקורונה חשף בפנינו? זהו האתגר האמיתי שניצב היום בפני מתכננים, אדריכלים ומקבלי החלטות. חלק מההזדמנויות מצריכות עדכון של הכלים הקיימים ופיתוח כלים חדשים; הזדמנויות אחרות מצריכות שינוי של נורמות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. בשני המקרים, נדרש לחשוב על פעולות אופרטיביות כדי שחזון העיר הבריאה יהפוך למציאות. עוד ברור כי כדי לממש את ההזדמנויות הללו, ולתרגם את החזון למעשה, יהיה צורך בשיתופי פעולה בין משרדי הממשלה השונים, המגזר העסקי והחברה האזרחית.
לפני כמה שבועות, כשלמדנו על המצור של תושבי העיר וואהן שבסין, נדמה היה שמדובר באיזו דיסטופיה ריאליסטית – רק שזמן לא רב לאחר מכן, כולנו מצאנו את עצמנו באחת כזו. המהירות שבה מתרגלים למצב כזה היא בלתי נתפסת ואף לעיתים מדאיגה, אבל אם נבקש להיות אופטימיות, ניתן לקוות שהמצב הקיצוני אליו נקלענו יעזור לכולנו לחדד ולהבין מהם הדברים שמספקים לנו איכות חיים וישכנע אותנו לדרוש אותם מעתה והלאה מקובעי המדיניות ואנשי המקצוע שמעצבים את הערים שלנו. כך שמתוך המגיפה והמשבר, נדע לזהות את ההזדמנויות לחשיבה מחדש על המוכר והמצוי ולגייס את האומץ להוציא לפועל את מה שנראה בלתי אפשרי לפני כן.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 05.04.2020
יש מצב שיעניין אתכם
