קבלו פרדוקס: מצד אחד, מאז שאפלטון הסתובב עם בערך חמישה תלמידים בחורשת ״אקדמוס״ מצפון לאתונה, במאה הרביעית לפני הספירה, לא ידע העולם כל כך הרבה סטודנטים כמו היום. השכלה גבוהה, עניין שעד לפני כמה עשורים היה נחלתו של מיעוט פריווילגי, הפך למרכיב מובן מאליו בחייהם של המונים. מיליוני סטודנטים ברחבי העולם מסיימים לימודים גבוהים מדי שנה והאוניברסיטאות פורחות ומתרחבות. עם זאת, ובמקביל לפריחה, מעולם לא עמדו האוניברסיטאות מול משברים כה קיומיים, מול קשיים ולחצים כה מורכבים. הלחצים באים מכיוונים שונים: ירידה בהכנסות, עלייה מרקיעת שחקים בעלויות הוראה ומחקר, תחרות פנימית ועולמית גוברת, יתר רגולציה ואובדן אמון בערך המחקר מצד פוליטיקאים וחלקים בציבור. לצד הפריחה קיים חשש אמיתי שהאוניברסיטאות לא נערכות כראוי לקראת שינויים בלתי נמנעים בכל מה שקשור ללמידה אקדמית.
האתגרים העומדים בפני האוניברסיטאות באים לידי ביטוי גם בתצורה המרחבית שלהן. הקמפוס האוניברסיטאי עבר שינויים רבים מאז הופעת הקמפוסים הראשונים במאה העשירית, שהיו, כאמור, גלגולים מאוחרים של האקדמיה האפלטונית. בגלגוליו השונים, הקמפוס התאים עצמו לתמורות טכנולוגיות ואידיאולוגיות שעברה החברה, עבר את השינויים המתבקשים בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית ועודנו עובר את השינויים המתבקשים בעקבות המהפכה הפמיניסטית ומהפכת זכויות האזרח, אבל האם, ואיך, הוא ישרוד את המהפכה הדיגיטלית? נדמה שהקמפוס האוניברסיטאי אינו מגיב למהפכה הזו בדחיפות ובעוצמה הנדרשות, ושמרבית הקמפוסים במתכונתם הנוכחית אינם מגיבים לרוח הזמן. הדברים ידועים: ידע רב נגיש און-ליין, למידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן, והתגובה האיטית של הקמפוס ביחס לכל אלה עלולה להפוך אותו לדינוזאור (או שמא הוא כבר כזה?). לא כאן המקום לדבר על אופני למידה בעידן הדיגיטלי. השאלה שאני מבקש להעלות היא האם העידן הפדגוגי החדש אינו מחייב אדריכלות חדשה? ומה שמשתמע מכך: מדוע אנחנו זקוקים לשטחים, למבנים ולתשתיות של הקמפוסים הקיימים?
כשמגדל השן באמת ממוקם במגדל
למרות ההכרה שתהליך העיור ילך ויגבר, מוסדות אקדמיים רבים בארץ ובעולם עדיין מקובעים בתוך התפיסה של קמפוס כבועה בשולי העיר, מנותק מהמרקם העירוני. הבועתיות היא חלק מתפיסה מודרניסטית של איזוּר (Zoning) המנוגדת לתפיסה הרווחת כיום של עירוב שימושים ואינטנסיביות בעיר. מה שהיה נכון לפני כמה עשורים כבר אינו תקף בשל שינויים בתעסוקה, באורח החיים ובתרבות. פה ושם ברחבי העולם ניתן לראות דוגמאות לחשיבה אחרת, עכשווית ועדכנית יותר בנוגע לתכנון קמפוסים, כמו, למשל, מגדל Mode Gakuen Cocoon בלב ליבה הסואן של טוקיו. הבניין משמש אכסנייה לשלושה מוסדות אקדמיים: בית הספר המקצועי לאופנה, מכללה טכנולוגית ומכללה לרפואה. המגדל בן 50 הקומות נחשב למגדל החינוכי השני בגובהו בעולם. הוא מתוכנן הפוך לגמרי מהקמפוס האוניברסיטאי המוכר ומציע טיפולוגיה חדשה של אדריכלות למידה – ורטיקלית, דחוסה ומרוכזת, לעומת אופקית, מרווחת ופריפריאלית. אגב כך, הוא מאפשר לחשוב מחדש על למידה אקדמית במאה ה-21.
טיפולוגיות נוספות התפתחו במהלך ההיסטוריה וניתן לראות אותן ברחבי העולם: טיפוס הקמפוס העירוני-המפוזר, כדוגמת אוניברסיטת ניו יורק ואוניברסיטת הסורבון בפריז, הוא למעשה האבולוציה הראשונה של תכנון קמפוס שתחילתו בשנת 1088 באוניברסיטת בולוניה (העתיקה בעולם המערבי). מבני הפקולטות מפוזרים במרכז העיר בבניינים שונים הנמצאים בקרבה זה לזה אך אינם מחוברים. קמפוס מהסוג הזה משלב את האוניברסיטה בין מבני מגורים, משרדים ומסחר, וכך הופך לחלק אינטגרלי מהמרחב העירוני. טיפוס העיר האוניברסיטאית, כדוגמת אוקספורד באנגליה, הוא קמפוס שהתחיל כאזור אוניברסיטאי בלבד ועם הזמן נבנתה סביבו עיר: מגורים לסטודנטים ולסגל האקדמיה, שירותים עירוניים וכדומה. כלומר, העיר התפתחה כתוצר לוואי של האוניברסיטה, העיר היא הקמפוס והאוניברסיטה היא לב העיר, מרכזה הפיזי, הכלכלי והאידיאולוגי.
פה ושם ברחבי העולם ניתן לראות דוגמאות לחשיבה אחרת, עכשווית ועדכנית יותר בנוגע לתכנון קמפוסים, כמו, למשל, מגדל Mode Gakuen Cocoon בלב ליבה הסואן של טוקיו. הבניין משמש אכסנייה לשלושה מוסדות אקדמיים: בית הספר המקצועי לאופנה, מכללה טכנולוגית ומכללה לרפואה. המגדל בן 50 הקומות נחשב למגדל החינוכי השני בגובהו בעולם. הוא מתוכנן הפוך לגמרי מהקמפוס האוניברסיטאי המוכר ומציע טיפולוגיה חדשה של אדריכלות למידה – ורטיקלית, דחוסה ומרוכזת, לעומת אופקית, מרווחת ופריפריאלית.
הקמפוס הישראלי, קווים לדמותו
ומה לגבי הקמפוס הישראלי? נראה שהוא משתלב לחלוטין במגמת האיזוּר הרווחת והמוכרת. סיפור הקמפוסים בישראל התחיל לפני כמאה שנה. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, החלו בבניית מתחמי השכלה גבוהה ברחבי הארץ, ובתכנונם לקחו חלק טובי האדריכלים ואדריכלי הנוף המקומיים; חלקם ילידי הארץ, אחרים הגיעו מחו"ל, כולם הביאו עימם השקפות עולם ושפות עיצוביות ברוח המודרניזם. בישראל פועלים כיום תשעה קמפוסים אוניברסיטאיים: הטכניון (1924), העברית (1925), מכון ויצמן (1949), בר-אילן (1955), תל אביב (1956), חיפה (1963), בן גוריון (1969), האוניברסיטה הפתוחה (1976) ואריאל (1982, מחוץ לגבולות הקו הירוק).
הקמפוסים בישראל מאופיינים בעקרונות תכנוניים דומים. הקמפוס הישראלי ממוקם לעיתים קרובות על הר: האוניברסיטה העברית על הר הצופים, אוניברסיטת תל אביב על גבעת רמת אביב, אוניברסיטת חיפה על הר הכרמל. שאר האוניברסיטאות, גם אם אינן ממוקמות פיזית בראשו של הר, מתפקדות ומתוכננות באופן דומה: הגישה אליהן קשה ולא ידידותית להולכי רגל, הן מנותקות מסביבתן ופועלות כמו עיר אוטונומית קטנה. כל הקמפוסים תוכננו כבועות מתחמיות סגורות, בתוך הערים הגדולות אך בניתוק מוחלט מהן. לא רק שהקמפוסים מנותקים מהעיר ובנויים כיחידות סגורות, תפיסת האיזוּר מיושמת גם בתכנון הפנימי של הקמפוס, כך שפקולטות למדעי הטבע מרוכזות באזור אחד, פקולטות למדעי הרוח באזור אחר ושירותי ספורט, מזון או הנהלה מרוכזים במתחמים משלהם. כתוצאה, סטודנט להנדסה יכול להעביר את רוב לימודי התואר שלו בתחום הרדיוס המצומצם של הפקולטה למדעים מדויקים מבלי להיתקל בסטודנט למדעי הרוח.
מוטיב תכנוני נוסף שחוזר בקמפוסים בארץ הוא כביש גישה היקפי הכולל שטחי חנייה גדולים בעורפי הקמפוסים. כביש הגישה הופך, למעשה, לפנים של האוניברסיטה ויוצר את ההפרדה בין מרחב הקמפוס לעיר. בנוסף לכביש, גדר היקפית מנתקת את הקמפוס הישראלי מסביבתו, בדומה לשאר מוסדות ציבור. הסיכון הביטחוני, שהתחדד עם הפיגוע שהתרחש בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ביולי 2002, מייצר מרחב שגבולותיו ברורים ושהכניסה אליו נעשית רק בנקודות מסוימות, בשעות מסוימות, ומותנית בבידוק ובפיקוח.
בפנים, בהתאם לעקרונות התכנון של המאה העשרים, אפשר למצוא שטח ירוק ומטופח (מדשאות, צמחייה ועצים) והפרדה בין דרכים המיועדות לכלי רכב לבין מעברים ושבילים להולכי רגל, רחבות ושטחים ציבוריים המקשרים בין הבניינים. הקמפוס בנוי בהתאם לתפיסה שכדי ללמוד טוב יותר אנחנו זקוקים לשקט, לריכוז ולמרחבים ירוקים ומרגיעים, ולכן מתוכנן בהשראת קיבוצים: בנייה נמוכה, ללא כלי רכב ועם הרבה ירוק. המרחבים הללו תוכננו בקפידה ובתשומת לב חריגות ביחס למה שהיה מקובל בארץ בשנים שלאחר הקמת המדינה. התוצאה היא כמוסות של אדריכלות במיטבה (מודרנית בעיקר), המהוות ארכיון מרתק של אדריכלות ותכנון נוף מקומיים. גדולי האדריכלים הישראליים לקחו חלק בתכנון מבני הקמפוס ומבנים חדשים מתוכננים גם היום על ידי אדריכלים גדולים ומוערכים מהארץ ומחו״ל.
https://www.youtube.com/watch?time_continue=2&v=pitgZH1Kvaghttps://www.youtube.com/watch?v=kiriH8CJh_0
סדיקת מגדל השן שעל ההר?
לאחרונה אנחנו עדים לתהליכים של ניעור התפיסה המקובעת לגבי תכנון קמפוסים: הקמפוס החדש של האקדמיה לאמנות בצלאל נבנה בימים אלו בלב ירושלים, במטרה להיטמע בעיר ולהיות חלק מהמרקם העירוני. במקביל אוניברסיטת חיפה חנכה לפני כמה חודשים את קמפוס הנמל שלה, בעיר התחתית, שמאכלס חוגים כמו מדעי המחשב, מערכות מידע וסטטיסטיקה. תהליכים אלו, גם אם הם נמצאים בראשיתם, מתחילים לסדוק את המונוליטיות של מגדל השן על ההר.
בעולם, תהליכים דומים מתחילים להתרחש גם כלפי פנים, עם ההבנה כי פריצות דרך מחקריות, מדעיות וטכנולוגיות מגיעות לעיתים קרובות דווקא בנקודות ההשקה בין תחומים שונים. כך, למשל, פריצות דרך בתחום חקר הסרטן עשויות להגיע מהשילוב בין רפואה, מדעי החיים ומדעי המחשב; הפיתוחים בתחום הרכב האוטונומי, למשל, נשענים על תחומים שונים – החל מבינה מלאכותית, דרך תקשורת ועד לחישה ומיפוי. גישה זו באה לידי ביטוי גם ברמה פיזית בתכנונם של מבנים או חללים משותפים המשרתים פקולטות שונות בו זמנית, או דרך התקבצות של חברות הזנק, מעבדות, חממות ומאיצים סביב מוסדות מחקר, במה שמכונה לעיתים קרובות "רובע חדשנות". שיתופי הפעולה הללו בין האקדמיה לתעשייה קשורים גם לאופן שבו אוניברסיטאות רבות רואות את עצמן בעידן העכשווי – לא רק כמגדל שן שמייצר ידע, אלא כמקום יזמי שמייצר מחקר יישומי.
לאור התהליכים הללו המתרחשים בישראל ובעולם, ובמלאת (כמעט) מאה שנה לקמפוס הישראלי, מתבקש לתהות מה יהיו פני מרחב הלמידה האקדמי בעידן הדיגיטלי והעיור המאסיבי, וכיצד האדריכלות יכולה לייצר תנאים פדגוגיים חדשים ולאפשר את שילובו של מוסד האקדמיה במרקם המטרופוליני. קיימות תשובות רבות ואסכולות מגוונות לגבי עתיד הקמפוס. מה שבטוח הוא, שהשינויים מחייבים חשיבה מחדש על למידה, על אדריכלות של למידה, על סביבה של למידה ועל תהליכי דמוקרטיזציה של למידה. בעידן שבו הידע הוא אינסופי, נגיש ולא היררכי, הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום, בכל זמן ובכל דרך: בבית, ברחוב, במרחב הציבורי ובכל שעה של היום והלילה. אפשר לדמיין עתיד שבו לא יהיה עוד צורך כלל באתר הפיזי של הקמפוס, במבנים ובספריות. אך בינתיים, כל עוד האוניברסיטה קיימת ופועלת בתוך קמפוס, יש מקום לחשוב עליו מחדש.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 19.05.2019
יש מצב שיעניין אתכם
