זה קרה בצהרי יום שבת, ה-1 בספטמבר 1923. רעידת אדמה חזקה פגעה בבבירת יפן, טוקיו, בעיר הנמל יוקוהמה ובערים נוספות באי הונשו שביפן. מיד לאחריה פגע בקו החוף גל צונאמי בגובה עשרה מטרים, כשהוא סוחף איתו הריסות, מבנים, מכוניות ואנשים. השעה בה טלטלה רעידת האדמה את האי – 11:58 בצהריים – היתה גורלית במיוחד: אנשים היו עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, וכתוצאה החלו להשתולל ברחובות שריפות ענק, כשרוחות טייפון חזקות מלבות את הלהבות. מניין ההרוגים המדויק אינו ידוע, אבל לפי הערכות, כ-140 אלף בני אדם נספו בשרשרת האסונות הללו. אחרים נותרו ללא קורת גג, לאחר שכ-60% מבתיה של טוקיו וכ-80% מהמבנים ביוקוהמה נהרסו כליל.
בשוך רעידת האדמה, עלו הצעות להעתיק את הבירה היפנית למיקום חלופי, ויפנים רבים ראו באסון כעונש על אורח החיים המודרני והמערבי אליו הידרדר העם היפני. גורלה של טוקיו נראה אבוד.
אולם, תפקידה של טוקיו כבירת יפן לא הסתיים שם. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הבירה במקומה והמאמצים לשיקומה החלו. העיר נבנתה מחדש ככרך מודרני, הבנוי מרחובות ראשיים לצד מתחמים פנימיים, בתצורה שאמורה למנוע את הישנותן של שריפות ענק בעתיד. ברחבי העיר הוקמו פארקים שיכולים לשמש כאזורי מקלט ומבני ציבור נבנו בסטנדרטים מחמירים כדי שיוכלו כדי לקלוט לתוכם פליטים במקרה הצורך. בעקבות האסון, תושבי טוקיו האמידים התחילו להגר לפרברים כמו שינג'וקו ושיבויה, שמשכו אליהם גם תושבים מאזורי הכפר. כדי לשרת את התושבים החדשים הוקמו תחנות רכבת ומחלפים חדשים באותם פרברים, שהפכו לימים לרובעים תוססים ומרכזיים של הבירה היפנית.
סיפור החורבן והתאוששות של טוקיו הוא אולי קיצוני אבל אינו חד פעמי. ערים הן תוצר אנושי עמיד מאוד, ומצבים בהם עיר נמחקת מעל האדמה או נפגעת באופן בלתי הפיך אמנם התרחשו לאורך ההיסטוריה, אך נחשבים לנדירים ביותר (כמו המקרה של פומפיי, שנחרבה בהתפרצות הר געש בשנת 79 לספירה, או צ'רנוביל, שפונתה ב-1986 לאחר האסון שהתרחש בכור הגרעיני הסמוך). לעיתים ההיפך הוא הנכון: ערים כמו סן פרנסיסקו (שנפגעה ברעידת אדמה בשנת 1906), ורשה ודרזדן (הפצצות במלחמת העולם השנייה), הירושימה ונגסקי (פצצות אטום) וניו אורלינס (הוריקן קתרינה) לא רק שהצליחו להשתקם אלא לעיתים הפכו לחזקות יותר בהשוואה למצבן לפני הפגיעה.
הסיפורים הללו מעלים בקרב רבים את התהייה: מה הופך ערים מסוימות לעמידות ולחסונות? כיצד ניתן להתכונן באופן יזום למצבי קיצון? מה יש לעשות – לפני ואחרי האסון – כדי לשוב ולקיים חיים נורמליים של שגרה ואיזון? השאלות הללו משקפות חיפוש אחר "חוסן עירוני" – מושג שהפך לפופולרי בשני העשורים האחרונים לאור הסיכונים הרבים המיוחסים לעידן הנוכחי: החל משינויי אקלים ואסונות טבע ועד למתקפות טרור, התפשטות מגפות, חוסר יציבות פוליטית-חברתית ומשברים כלכליים. אנחנו חיים בעידן מסוכן, נטען, ועל כן יש לחזק את החוסן של ערינו כדי לשרוד את האסון הבא ולהתאושש ממנו במהירות.
אז איך התפתח המושג של חוסן עירוני והאם מדובר בפריצת דרך או רק במיתוג מחודש של רעיונות ישנים?
החיפוש אחר חוסן עירוני
הרעיון של חוסן אינו ייחודי לזירה העירונית והוא אומץ בעשור האחרון בתחומים שונים, מכלכלה ועד לפסיכולוגיה. מקור המושג בספרות האקולוגית, שם הוא מתייחס ליכולתה של מערכת לספוג הפרעות ושינויים מבלי להתמוטט או להשתנות במידה כה ניכרת עד שהיא הופכת למערכת אחרת. עם המעבר מהשדה האקולוגי לתחומים אחרים (וממערכות טבעיות למערכות חברתיות) שמר המושג על הגדרתו הבסיסית, כפי שעולה מההגדרה של סוכנות האו"ם למניעת אסונות, המתארת חוסן כ"יכולת של מערכת, של קהילה או של חברה, החשופות לסכנה, להישאר עמידות, לספוג, להכיל ולהתאושש, במהירות וביעילות, בין היתר על ידי שימור ושיחזור המבנים הבסיסיים והתיפקוד שלהם".
ההגדרה הזו חושפת את ההנחה שעומדת בבסיס המושג, לפיה המציאות אינה קבועה אלא נתונה לשינוי תמידי, מהיר או איטי, וכי התעלמות מאותם כוחות של שינוי רק מגבירה את הפגיעות של המערכת. לחילופין, מערכת חסונה מוגדרת ככזו שיכולה להתמודד עם שינויים אלו. בהקשר זה, נהוג להבחין בין חוסן הנדסי, שמייצג שאיפה להחזיר את המערכת למצבה הקודם, לבין חוסן אקולוגי, שמייצג שאיפה להגיע ליציבות לאחר פגיעה, גם אם מדובר בשיווי משקל חדש מזה שהיה קודם לכן. במילים אחרות, לפי התפיסה של חוסן אקולוגי, היכולת של המערכת להתמודד עם שינויים תלויה ביכולתה להתגמש ולהשתנות – לעיתים גם לטובה. בנקודה זו נבדל המושג "חוסן" מ"קיימות" (sustainability). קיימות מושתתת על תפיסה סטאטית ועל השאיפה לשמר את המצב הקיים לדורות הבאים. לעומת זאת, מנקודת המבט של החוסן האקולוגי, היציבות הזו היא בלתי אפשרית ואף בלתי רצויה, כאשר מערכת לא יכולה – ולא צריכה – להישאר יציבה לאור הפרעות ושינויים בלתי צפויים.
בשנים האחרונות המושג חוסן חלחל גם לזירה העירונית, בעקבות אירועים כמו פיגועי ה-11 בספטמבר בארצות הברית וה-7/7 בלונדון, הוריקן קתרינה בניו אורלינס, הסופה סנדי בניו יורק, האסון הגרעיני בפוקושימה ועוד; אלו הדגימו פעם אחר פעם את הפגיעות העירונית – גם של ערים חזקות כמו ניו יורק או לונדון – לאירועי קיצון ולמשברים. בדיון הזה, סביב הפגיעות והעמידות של ערים, נעשה שימוש בטרמינולוגיה המיוחסת בדרך כלל לבני אדם. כך, למשל, נטען כי גם ערים (ולא רק תושביהן) חוות טראומה, שבאה לידי ביטוי מבחינה פיסית, כלכלית ותדמיתית, ושעשויה להימשך הרבה אחרי סיומו של האירוע עצמו.
בדומה להגדרה הכללית של חוסן, "חוסן עירוני" מוגדר כיכולת של עיר להיערך לשינויים ולמשברים וכך למתן את הנזק או אף למנוע אותו, באופן שמשפר את יכולתה להתאושש לאחר אירועי קיצון. ליכולת הזו, נטען, יש כמה מימדים:
המימד הפיסי. תכניות שונות, כמו זו שערכה עיריית ניו יורק כדי להגן על קו החוף הדרומי של מנהטן או התוכנית להיערכות לשינויי אקלים של עיריית בוסטון, כוללות הצעות להגברת החוסן העירוני באמצעים פיסיים – החל מחיזוק תשתיות ומבנים ועד להקמת מערכות הגנה ואזורי חיץ. אולם מעבר לפתרונות החיזוק וההגנה, נטען באופן כללי יותר כי היכולת של העיר לעמוד בפני איומים ומצבי קיצון קשורה גם למבנה המרחבי שלה, אם כי הספרות אינה מציעה תשובות חד משמעיות לגבי הקשר בין הצורה הפיסית לחוסן העירוני. מודל העיר הקומפקטית (Compact City) מוצג לרוב כמודל מועדף, בעיקר מבחינת ההיערכות לאיומים אקלימיים, מכיוון שהוא מאפשר לרכז את אזורי המגורים באזורים בטוחים יחסית תוך הימנעות מאזורי סיכון ושמירה על שטחים פתוחים. אולם, למרות שמודל העיר הקומפקטית הינו חסכני באנרגיה ובמשאבים ומשפר את הנגישות לשירותים, הוא עלול להביא עימו גם סיכונים סביבתיים, כמו תופעת אי החום העירוני, תנועה, רעש ועוד. בנוסף, במקרה של אסון, הצפיפות הגבוהה עלולה להגביר את הפגיעה בגוף ובנפש.
המימד החברתי. מצבי סיכון אינם משפיעים באופן שוויוני על כלל האוכלוסייה, וקהילות ויחידים מוחלשים, המתקשים לשרוד בימי שגרה, יתקשו עוד יותר להתאושש מאירועי אסון. במקביל, נטען כי החוסן העירוני תלוי במידה רבה בחוסן הקהילתי של תושביה ובקיומן של רשתות משפחתיות, חברתיות ודתיות. לכן, מאמצי שיקום צריכים לחזק – ובוודאי שלא לפגוע – באותן רשתות, שעלולות להיפרם עם פינוי של תושבים לאזורי מקלט.
המימד הפוליטי. בניגוד אולי לאינטואיציה הבסיסית, מצבים של משבר ואסון יכולים דווקא לאשש ולחזק את המנהיגות הפוליטית הקיימת ולשמר את כוחה: הם מאפשרים למקבלי ההחלטות להעביר לציבור את המסר כי הם אחראיים, מאורגנים ורואים את הנולד. ראו למשל את מאמצי הטיפול בווירוס הקורונה בישראל: ההתמודדות עם האיום – החשובה כשלעצמה – גם מסייעת למנהיגות הפוליטית להציג את עצמה כשולטת בסיטואציה. מהצד השני של המטבע, תקופות של משבר ואסון מאפשרות לעיתים לאתגר את סדרי העדיפויות הקיימים ולהקים התארגנויות פוליטיות חדשות. בשני המקרים, תהליך התאוששות לאחר אסון אינו נייטרלי אלא מעלה לא פעם שאלות של הגינות, צדק וחלוקת משאבים: במי ובמה מתמקדות פעולות השיקום? באמצעות אלו מנגנונים הן מוצאות לפועל? כיצד מוגדרת התאוששות מוצלחת? איך מפרשים וזוכרים את האסון?
המימד הסמלי. לפעולות השיקום לאחר אסון יש נראות גבוהה והן משקפות חיפוש אחר נורמליות חדשה. בתוך החיפוש הזה, קיימת חשיבות עליונה לנרטיב של האסון, כלומר, לאופן בו האירועים מוצגים ונחקקים בתודעה הקולקטיבית. הנרטיב של האסון ושל ההתאוששות ממנו, טוענים לורנס וייל ותומס קמפנלה, חוקרים מתחום התכנון העירוני, נוטה להיות נרטיב מוטה-קידמה, שמציג את ההרס כהזדמנות לשינוי חיובי ורואה את הבנייה המחודשת כסיפור הצלחה.
https://www.youtube.com/watch?v=xkpNSTg6LXs
פריצת דרך או רק מיתוג מחודש של רעיונות ישנים?
כמו מושגים רבים אחרים שהפכו לפופולריים, גם הרעיון של "חוסן" מושך אליו גם חצי ביקורת. אלו מצביעים על כמה מגבלות עיקריות, ובראשן העמימות של המושג: אמנם, נדמה שכולם אוהבים לדבר על "חוסן" ושקיימת הסכמה כללית לגבי חשיבותו, אך לא קיים קונצנזוס לגבי מה זה בדיוק "חוסן" ומהם מאפייניו. העמימות הזו מועצמת בשל הנטייה להשתמש בחוסן כמושג כללי להיערכות לשלל משברים ואירועים, החל ממשבר האקלים, דרך אסונות טבע ועד למלחמות ולמגפות. כתוצאה, יש התוהים האם לא מדובר רק בשם חדש לרעיונות ישנים או אפילו ב"באזוורד" ריקה מתוכן. חלק מהמבקרים אף מזהירים שהשימוש במושג מתאפיין בפשטנות יתר, לפחות כל עוד הוא לא מלווה במחקר אמפירי או מתורגם לפעולות אופרטיביות.
מגבלה שנייה קשורה להנחת היציבות שעומדת בבסיס המושג; לפיה, מערכת חסונה יכולה להגיע לשיווי משקל יציב לאחר הפרעה, בין אם באמצעות שיקום הסטטוס-קוו הקודם או באמצעות השגת יציבות חדשה. כתוצאה, השיח סביב חוסן נוטה לדון ב"הפרעות" – כלומר באסונות ובאירועי קיצון הנתפסים כמייצרים "שבר" במצב הקיים – ופחות במצבים של משברים הדרגתיים ואי־יציבות כרונית. כך, למשל, העיסוק בשינויי האקלים צובר תאוצה כאשר מתרחשים אירועי מזג אוויר קיצוניים, כמו סופות או גלי חום, בעוד ההידרדרות הסביבתית והפגיעות החברתית זוכות לפחות תשומת לב ציבורית ופוליטית.
המגבלה הזאת יכולה להוביל לכך ששחקנים שונים מבינים את אותו אירוע באופן שונה לגמרי. כך קרה בסופת סנדי בניו יורק: לפי קבוצת המחקר "Superstorm Research Lab", ניתן היה לזהות בניו יורק שתי גישות שונות לגמרי. הגישה הראשונה, שרווחה בקרב הרשויות והאליטה העירונית, תפסה את סנדי כאירוע מזג אוויר חמור שגרם לנזק כלכלי ופיזי והסיט את העיר באופן זמני מהסטטוס קוו. הגישה השנייה, שרווחה בקרב תושבים וארגונים קהילתיים, תפסה את סנדי כחלק מסדרת משברים כלכליים וחברתיים שכבר היו קיימים קודם לכן והוצפו או הוחמרו אחרי הסופה. כלומר, בעוד הגישה הראשונה מיסגרה את סנדי כאירוע חד פעמי, השנייה מיסגרה אותה כחלק ממשבר כרוני מתמשך. הפער בין שתי הגישות האלו – ובין הרשויות לתושבים – מובילים לעיתים לגל נוסף של משברים שפוגע באוכלוסיות מוחלשות לאחר אסון ומעצים עוד יותר את פגיעותן.
מגבלה שלישית היא הנטייה להתייחס ליציבות כתכונה חיובית, זאת למרות שמצבים בלתי רצויים (כדוגמת עוני, שחיתות וניצול) יכולים להיות חסונים מאוד. התופעה הזו מכונה "הצד האפל של החוסן" – ביטוי המתייחס למערכות בלתי רצויות שאינן רגישות לאיומים או לשינויים. התפיסה הא-פוליטית של יציבות וחוסן נעוצה במקור המושג בספרות האקולוגית, שם כמובן לא מייחסים כוונה לכוחות הטבעיים המשנים את המערכת – הרי וירוס מסוכן או סופה חזקה לא "מתכוונים" לחולל הרס. הבעיה היא שעם זליגת המושג ממדעי הטבע למדיניות ציבורית, הוא אומץ לעיתים קרובות ללא בחינה ביקורתית ונתפס כא-פוליטי, גם כשהוא מתאר מערכות חברתיות ופוליטיות.
בסופו של דבר, השמוש ברעיון של חוסן נותן לנו תחושה של שליטה בעתיד, כפי שכתבה ג'ודית' רודין, המנכ"לית לשעבר של קרן רוקפלר – הגוף שעמד מאחורי יוזמת "100 ערים חסונות": "אנחנו לא יכולים לשלוט בהפרעה או באסון הבאים – אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן שבו אנחנו מגיבים לאתגרים אלה, איך אנחנו סופגים את ההפרעות של העולם שלנו, ואיך במהירות אנחנו חוזרים בחזרה אחרי מכה". השאיפה הזו היא גם חלק בלתי נפרד ממקצוע התכנון, שמוכוון באופן מסורתי להפחתת אי־ודאות וליצירת יציבות. למעשה, הכלי המרכזי של המקצוע – התכנית הסטאטוטורית – נועד להכווין את הפיתוח המרחבי, להכתיב את העתיד ולעצב את המציאות. בשנים האחרונות, עם התגברות השיח על איומים וסיכונים בלתי ידועים, ולצד ההתפכחות מההבטחה של התכנון הרציונלי לוודאות וליציבות, עולה יותר ויותר הטענה כי כלי הבסיס של התחום (כדוגמת חזון, תכנית אב, מודל, סקר או איזוּר) הם בלתי רלוונטיים להתמודדות עם שינויים תמידיים. במקומם, מתחדד יותר ויותר הצורך לפתח תכניות וכלים גמישים שיידעו להגיב לשינויים – חיוביים או שליליים – ובין היתר לחזק כך את החוסן העירוני.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 15.03.2020
יש מצב שיעניין אתכם
