"ברחוב רואים כמו ברחוב. כלומר, הפגישה עם דימויים היא היבט של הקיום בעיר. פגישה בציור או בכיתוב ברחוב אינה מזוקקת ומתרחשת תמיד ביחס לאופקים עירוניים מורכבים: היא תלויה באדריכלות המסוימת, בתנאי התאורה המסוימים, בקצבים של הרחוב, ברצפי אירועים והתרחשויות עירוניות, כמו תנועת אנשים ומכוניות, הפגנות, מזג אויר, שיפוצים, עבודות תשתית."
(ד"ר חגי כנען, תשע הערות על אמנות רחוב והדמיון של הריבון, 2011)
אל העוברים ושבים ברחוב הגר"א, ליד בניין מס' 33, ניבטות זוג ידיים מצוירות במונוכרומטיות של צבעי שחור ולבן שלובות זו בזו. היכן שפעם ניצבה חומת בטון אפורה, ארוכה ומשמימה, היום ישנה יצירת אמנות בולטת, משמעותית ומרגשת. ציור הרחוב הזה לא צויר בספונטניות או בזריזות מחשש שמישהו "יתפוס" את האמן בשעת מעשה. זהו ציור שהוזמן בידי עיריית תל אביב-יפו, כדי לעטר את החומה הספציפית הזאת ברחוב הספציפי הזה בשכונת נווה שאנן.
הציור ברחוב הגר"א הוא במידה רבה נקודת ההתחלה של פרויקט ציורי קיר בנוה שאנן שיזמה העירייה לפני כשלוש שנים. את הציור צייר קלון (KLONE), אחד מאמני הדור הראשון של אמנות הרחוב בארץ, והוא מעביר מסר של חמלה ורוך, תמיכה ועזרה הדדית, תקשורת ומגע. הציור צויר בתקופת הקורונה, כאשר מושגים אלה לא היו מובנים מאליהם כלל. באותה התקופה הרצון לחברה התחזק בעוד שהדרך לתקשר אחד עם השני נאלצה להיות יצירתית, אונליין, ללא מגע הידיים שסיכן את בריאותנו. גם היום, הידיים השלובות הללו נושאות איתן מסר חשוב ומשמעותי שמקבל תפנית אקטואלית ברוח הזמן והתקופה. בהחלט ניתן לומר שהציור של קלון הוא על/אל זמני, ומגלם בתוכו את תמצית החזון של הפרויקט כולו.
אז איך הכל התחיל?
ערים ברחבי העולם מציגות: אמנות ככלי להתחדשות עירונית
אמנות הרחוב היא כבר מזמן לא נחלת הרחוב בלבד. כבר לפני למעלה מעשור התקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה "אמנות רחוב בישראל" (אוצרת: טל לניר), שהכניסה את אמנות הרחוב אל תוך כתלי המוזיאון. אמנות רחוב היא גם כבר לא רק האמנות החתרנית והמחאתית שהייתה בעבר, לאחר שערים ברחבי העולם זיהו את הפוטנציאל שלה והחלו לאמץ תכנים ואמצעים המזוהים עימה לטובת מיתוג צעיר ודינמי של העיר (הדס עפרת, אמנות. פעולה. עיר, 2021).
בעולם קיימות דוגמאות רבות להצלחתה של אמנות רחוב ביצירת שינוי והתחדשות עירונית, בין אם הרשות יזמה את הפרויקט ובין אם היא פשוט לא הפריעה לקיומו. אין כמעט עיר אירופאית בימינו שלא מתהדרת בציורים גדולים המתנוססים על קירותיה ומושכים אליה תיירים רבים. לרוב נמצא אותם בשולי הערים ובאזורים פחות מטופחים, בעלי דימוי מעט "בעייתי" ו/ או כאלו המאופיינים בחתך סוציו-אקונומי בינוני ומטה.
כך גם בתל אביב -יפו. אזור דרום העיר משופע באמנות רחוב, ברובה ספונטנית ולא מאושרת. אמנים נמשכים לאזורים אלו מאחר ולטפל בקיר מוזנח "זו משימה ראויה יותר מאשר לצייר על קיר לבן נקי וחדש, שאינו זקוק לציור", כך מספר KNOW HOPE, מהאמנים החשובים של הדור הראשון של אמנות הרחוב בישראל, שצייר גם ציור בפרויקט בנווה שאנן (מתוך: חגי מרום, מחתרת הגרפיטי של תל אביב,2011). זאת ועוד, ציור הקיר הוא אמצעי להעברת מסר וההקשר הפיזי שבמסגרתו הוא מועבר משמש פעמים רבות חלק מאותו המסר.
דוגמא בולטת לכוחה של אמנות רחוב להנעת שינוי מצבה של שכונה, וזו שמוזכרת תדיר בכל דיון על אמנות רחוב, היא שכונת שורדיץ' שבלונדון, שסבלה במשך שנים רבות מהזנחה ומפשע. השינוי התחיל באיטיות בשנות ה-80 כשצעירים, ובתוכם גם אמנים ואמניות, החלו לעבור אליה, והושלם בעשור האחרון עם הפיתוח וההשקעה שהביאה אולימפיאדת לונדון לאזור. זאת לצד ההשפעה כמובן של יוקר המחייה באזורים אחרים בעיר, שהביא לנהירה של צעירים לאזור זה. אמנות הרחוב שם מפארת קירות רבים ומושכת אליה תיירים מכל העולם שגודשים את הרחובות. חלק גדול מן האמנות שם היא אמנות רחוב בלתי חוקית, וחלקה עבודות בעלי אופי מסחרי שהוזמנו על ידי גופים פרטיים. יש לזכור שהשינוי הזה לא נשען כמובן רק על האמנות, תרמו לכך תהליכים כלכליים וסוציולוגיים, מה שהביא לפתיחת מקומות בילוי רבים: ברים, מסעדות, חנויות קונספט ושווקים, שהפכו אותה לשכונה טרנדית ומגניבה. בדומה לנווה שאנן, גם שורדיץ' הייתה בתחילה שכונה שקלטה את גלי ההגירה ההמוניים.
פרויקט מוצלח אחר שבו העירייה הייתה מעורבת ושהצליח לחולל שינוי לטובה, היא היוזמה של עיריית לוריש (Loures), בפורטוגל, להקים גלריה עירונית של ציורי גרפיטי ענקיים על חזיתות מבני מגורים. טקטיקה אמנותית זו התבררה כאמצעי יעיל להפיכת שכונת מצוקה רוויה אלימות למקור משיכה לתיירים מרחבי העולם ולמהפך תדמיתי (הדס עפרת, 2021). בשכונת quinta do mocho שהייתה מוכת עוני, פשיעה ואלימות, יזמה העירייה בשנת 2007 פרויקט רחב היקף של כ-80 ציורי קיר, שלקח שבע שנים להשיק לציבור ועוד חמש שנים נוספות למימושו המלא. ציורי הקיר על חזיתות הבתים הפכו את השכונה לאטרקציה תיירותית ועד היום מגיעים אליה תיירים בשל הציורים המרהיבים שבה. הנוכחות הציבורית משנה בהדרגה את תדמית השכונה וניכרת לכך השפעה בירידה בפשיעה והגברת המודעות האזרחית ורגש השייכות בקרב התושבים (הדס עפרת, 2021).
אי אפשר לדבר על פרויקט יזום של ציורי קיר מבלי להזכיר את הפרויקט הוותיק של ציורי הקיר בפילדלפיה שהחל לפני 35 שנה וכולל כ-3,600 ציורי קיר, ואשר נולד מתוך אמונה ש"אמנות מציתה שינוי", כפי שמצוין באתר האינטרנט של הפרויקט: "אמנויות קיר פילדלפיה קיימת כדי לספק חוויות טרנספורמטיביות, שיח מתקדם וגירוי כלכלי לעיר פילדלפיה באמצעות אמנות ציבורית משתפת, המייפה, מעוררת השראה, ומייצרת תוכניות חינוכיות והזדמנויות תעסוקה מעצימות. באמצעות אמנות זו יתעורר שינוי באנשים ובמקום, ותתאפשר הזדמנות לפילדלפיה צודקת ושוויונית יותר". השינוי שמייחלים לו בפילדלפיה, אמור לבוא לידי ביטוי הן במרחבים הציבוריים והן בכלכלה המקומית. כך למשל, החוקרת מריאן דנין טוענת כי אמנות ציבורית מספקת יתרונות כלכליים, בכלל זה, מקומות עבודה חדשים והגברת התיירות.
דוגמאות לפרויקטים של אמנות רחוב יזומה על ידי העירייה אפשר לראות גם בארצנו הקטנטונת – בירושלים בשכונת תלפיות, החל משנת 2018, ובחיפה בעיר התחתית ובאזור הנמל החל משנת 2013.
אמנות התקופה, אמנות השכונה
גם עיריית תל אביב-יפו זיהתה את הפוטנציאל של אמנות רחוב ובחרה לממש אותו בשכונת נווה שאנן. נכון להיום, הפרויקט בנווה שאנן הוא פרויקט ציורי הקיר העירוני הגדול ביותר בעיר מבחינת היקפו וריכוזו – מעל 20 ציורי קיר בשכונה אחת (למען הסר ספק, בשכונות אחרות עם אמנות רחוב, כגון פלורנטין וקריית המלאכה, לא מדובר בפרויקטים עירוניים). בעשרים הציורים שצוירו זה מכבר בשכונת נווה שאנן ניתן לראות התייחסות לנושאים כמו: מגפת הקורונה, יחסי אדם וטבע, מסר של תקווה ואחדות, ומוטיבים חוזרים כמו התייחסות למקום, צבעוניות וכתב.
ציורי קיר ואמנות רחוב לרוב מתייחסים באופן כזה או אחר לקיר עליו הם מצוירים, בין אם זה בתוכן המתחבר למשמעות של המבנה ובין אם זה מבחינה צורנית, בהתייחסות לאדריכלות המבנה ושימוש בה כחלק מן הציור. מובן מאליו שמידות הקיר, צורתו והטקסטורה שלו מכתיבים את הקווים המנחים של היצירה שתצויר עליו, אך מעבר לכך, אמנים רבים נוטים להתייחס גם להיבטים נוספים ומעניינים שלעיתים אינם בולטים במבט ראשון. כזה הוא הציור של רותי דה פריס, שדמויותיה ארוכות הגפיים מצוירות כאילו הן מבקשות להחזיק את הקיר עליו הן מצוירות.
בגינת לוינסקי ההתאמה למקום בולטת מאוד, הציורים הם site specific באופן מובהק וברור.
ניב תשבי מציג דמות אנושית שוכבת, רובצת להנאתה בגינה ועליה פזורות יונים. הדימוי מתאר מצד אחד מצב ריאליסטי של הגינה ובה בעת מהווה אלגוריה למצבה. גם כאן חוזר מסר של תקווה באמצעות השימוש ביונים הלבנות. KNOW HOPE הוזמן לחדש ציור קיר במקום ציור קיר ישן ובלוי משנת 2019, על קיר מקלט ספריית גינת לוינסקי, ספרייה אשר מכילה אלפי ספרים במגוון שפות לכל תושבי האזור ומתפקדת גם כמרכז קהילתי עם פעילויות לילדים ולמבוגרים. הוא צייר מגדלור באמצע ים ובחמשת קצוות קרניו – ציפור לבנה, כשם שהספרייה משמשת מגדלור של תרבות, ושוב מסר של תקווה ואחדות, מוגבר באמצעות הכיתוב "WE ARE A BEACON", והציפורים הלבנות. גם DELOS שציורו מופיע בשתי הפאות הנוספות של המקלט, התייחס לקיבוץ התרבויות המאפיין את הספרייה והאזור, ובחר להתיך אותם יחד דרך סגנון קליגרפי אבסטרקטי המערבב את השפות יחד, לכתובות בעלות ערך אסתטי שמייצרות שפה אחידה וייחודית, אך נטולת משמעות מילולית.
היצירות של יעל סלומה מתייחסות לצורת הקיר הייחודית עליו הן מצוירות, כמו גם לאופי הסביבה מבחינת תנועת התושבים בה. זוהי יצירה מותאמת למקום, הן מבחינה נושאית והן מבחינה מבנית. יעל עטפה שלושה מתקנים עגולים בציורי קיר המעוצבים בצורה דומה לכדים היווניים. כמו בכד העגול, גם במתקן העגול הרקע שחור והדמויות כתומות, מתוארות בפעולה המותאמות לסביבה שלהן. בשניים מהם אשר ממוקמים על עורק תחבורה ראשי, הן בתנועה אינטנסיבית: גברים ונשים רצים לאוטובוס או ממתינים לבואו, רוכבים ורוכבות על אופניים ואופנועים או ממתינות להתחלפות הצבע ברמזור. בשלישי הממוקם ברחוב שקט, מתוארות דמויות השכונה על שלל גווניה בתהלוכה מעגלית, בהליכה אינסופית.
אמנים אחרים התייחסו בצורה כזו או אחרת לחיבור בין אדם לטבע. ALWAYS / NEVER ציירו שני ציורים בשכונה, באחד מצוירת ציפור וצמחייה, על רקע תכלת ובציור השני חבורת אנשים עם תיקים על גבם, צועדים בתוך נהר עם טיגריסים אשר מלווים אותם בדרך. I LOVE AFULA בחר להתמקד בחתול ספינקס, חתול ייחודי וגזעי, שונה מחתולי הרחוב ברחובות העירוניים. החתול משחק עם כדורים אדומים גדולים, שמזכירים כדורי צמר למשחק. מלוינה פולק מתארת ביצירתה את היהודי הנודד, באמצעות יצור כלאיים המורכב מגוף אדם וראש של הצמח. המסר של חיבור בין אדם לטבע מועצם עוד בציור האדם מחזיק כחיית מחמד דג הקשור ברצועה בדומה לכלב מבוית. מלוינה מתייחסת לאופי הקיר המתעקל מהכביש הסואן אל תוך המעבר המקורה מתחת לגשר האוטובוסים של התחנה המרכזית החדשה, ומתארת את הדמויות הסוריאליסטיות הללו בעת הליכתן, נודדות בתנועה בלתי נפסקת. מלוינה מתחברת לדימוי היהודי הנודד כעולה חדשה שמתגוררת בדרום העיר, ומתייחסת גם לתושבי האזור שרובם נדדו לשם מארצות אחרות.
טבע מופיע גם בציור של SUGAR MINKX. אמנותה מושפעת מאלמנטים שמאנים בהם בעלי חיים הם סימבולים של הנפש האנושית. התוכים שלה מתוארים בסגנון גרפי, נאיבי וצבעוני, מסמלים שמחת חיים, חיות (vitality), ואהבה. בינסקי יצר ציור ארוך ומתמשך של פרצופים גרפיים בשלל הבעות, בצבעוניות עזה עם קווי מתאר שחורים. ארזו יצר גם הוא פאזל מצויר על גבי חומה ארוכה ומתעגלת, עם שלל דימויים אדריכליים, בעלי חיים ועוד. בצבעוניות פסטלית, בתנועה, ממוסגרים גם הם בשחור, מתארים חיבור בין טבע, אדם ועיר, בעומס, בכאוס, בהרמוניה.
על מבנה ציבורי גדול הניצב בפינת שני רחובות אפרוריים בשכונה יצרו קולקטיב האמנים BROKEN FINGAZ ציור קיר מונומנטלי ובולט למרחקים, אשר מותאם בתכניו לפונקציה של המבנה – גן ילדים. דמויות, צבעים עזים וצורות גאומטריות כמו אותיות המספרות סיפור בלי התחלה ובלי סוף (ציור זה נוצר בשיתוף המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס).
הציור האחרון שצויר בשכונה עד לכתיבת מילים אלו הוא של סטודיו Kipkop והוא מצויר על גבי שמונה קירות אדומים בחזית התחנה המרכזית החדשה. האמניות גיא מגידס ותמר יוגב יצרו סדרה של ציורים בצבע לבן אשר במרכזן דמויות נשיות מגוונות במצבים שונים, המציגות מנעד רחב של הגדרות נשיות, בין החברתי לפנימי, בין ריאליזם לסוריאליזם, בין האישי לאוניברסלי. האמניות התייחסו למצע של הציור, לקיר המורכב מאריחי קרמיקה אדומים ובחרו לצייר את הציור בקווים לבנים עדינים, על מנת שישתלבו איתם בהרמוניה, בולטים על הרקע האדום אך נותנים בשקיפותם כבוד לאדריכלות ולאופי הקיר.
מקול קורא למכחול וצבע
אין זה הפרויקט העירוני הראשון ששם דגש על ציורי קיר לשיפור חזות העיר. בשנים 2018-2017 התקיים פרויקט שיפור קירות מוזנחים באמצעות אמנות על שבעה קירות בעיר. חרף העובדה כי הפרויקט כשלעצמו היה מפוזר מדי ובעל אימפקט חלש, התחלה צנועה זו, הייתה בגדר הצהרת כוונות שנשאה עמה בשורה. היה זה פרויקט ציורי הקיר הראשון שהעירייה יזמה, תקצבה והוציאה לפועל. במסגרתו, נעשה מיפוי קירות מוזנחים בעיר, ומתוכם נבחרו אלה שמתאימים לציורי קיר.
בשנת 2020, החליטה העירייה להעמיד מספר קירות בשכונת נווה שאנן לטובת הצגת עבודות אמנות חדשות ומקוריות. העירייה פרסמה קול קורא בו אפשרה לאמנים להגיש הצעותיהם ועשרות אמנים ואמניות נענו והגישו. הציורים הזוכים נבחרו על סמך איכותם האמנותית, התייחסותם והתאמתם למקום. הוקמה ועדה ייעודית לטובת העניין, בה השתתפו גורמים עירוניים רלוונטיים ואנשי אמנות חיצוניים לעירייה. לאחר מכן מימנה העירייה את ההצעות הנבחרות וסייעה להוציאן לפועל.
הקול קורא הראשון בנווה שאנן התייחס לארבעה קירות בלבד. מאז, נוספו שלושה קולות קוראים, מאות הגשות, ושנתיים לאחר מכן יש כיום מעל עשרים ציורי קיר שיזמה העיריה ברחבי השכונה, והיד (עם המכחול) עדיין נטויה. צוות הפרויקט ממשיך במשימתו לאיתור קירות אופציונליים בשכונה, אשר יעוטרו בציורי קיר וישפרו את חזות השכונה עבור התושבים והמבקרים בה.
שיפור מראה השכונה – צעד קטן לעתיד טוב יותר
פרויקט ציורי הקיר של נווה שאנן צמח מתוך ההכרה בכוחה המיטיב של האמנות ובתרומתה הרבה לחיזוק הקהילות, לשיפור פני השכונות, ולהתחדשות עירונית. הציורים שנוצרו במסגרת הפרויקט תורמים למרחב ציבורי שכונתי מטופח, משודרג ושמור. גם אם אין בכוחם לפתור את כל בעיות השכונה, הם נותנים משמעות מסוימת, אסתטית או בעלת ערך אחר ואולי אף כוח לייצר שינוי עתידי, כפי שאמר פעם KLONE: "עצם הפעולה שנעשתה במקום נותנת לרגע המסוים הזה משמעות וכנראה גם קצת משנה את מהלך ההיסטוריה של אותו מקום" (חגי מרום, 2011).
לאור הדוגמאות מהעולם של שכונות בהם האמנות הצליחה לחולל שינוי של ממש, ניתן לקוות שזה יהיה גם המקרה בשכונת נווה שאנן. יחד עם זאת, צריך לחדד כי קיימים כמה פרמטרים חשובים להצלחה זו: ראשון – לעבוד ביחד. האמנות אינה יכולה לחולל לבד את השינוי. בשורדיץ' ראינו כי השינוי הצליח באופן הדרגתי בשילוב גורמים עסקיים, יוזמות מקומיות, התאגדויות עצמאיות, ושילוב גורמים כלכליים וחברתיים, בכלל זה, פתיחתם של מקומות בילוי ומסחר מגוונים. שנית – הרכיב הכמותי. בשכונה בלוריש צוירו מעל 80 ציורים, מה ששיווה נוכחות ציבורית בעלת משמעות ויכולת גדולה למשיכת קהל. שלישי – ותק, כמו הפרויקט בפילדלפיה שמתקיים כבר 35 שנה והוא מיסד את עצמו ואת השפעתו.
בכל הנוגע ליכולתה של אמנות לחולל שינוי בשכונת נווה שאנן, אנחנו עדיין בתחילת הדרך. לפרויקט יש ותק של כמעט שלוש שנים, ועשרים ציורים ברפרטואר. ייתכן שאם הנוכחות הציבורית בשכונה תתגבר באמצעות הופעת ציורי קיר נוספים, סיורים, ועסקים חדשים כגון ברים, מסעדות וחנויות ייפתחו, אולי נראה ירידה בפשיעה ושיפור במצב השכונה.
ברור לכל כי אין בכוחן של פעולות אמנות במרחב לפתור בעיות חברתיות מהותיות ואינן מהוות תחליף לטיפול יסודי במרחב ובצרכי התושב. עם זאת, ניתן לציין כי למרות שהנושאים המרכזיים העומדים לנגד עיניהם של תושבי השכונה הם ביטחון אישי ברחובות, סילוק הסמים, הזנות והפשע מהשכונה וכמובן, סדר ציבורי וניקיון כללי, היו שביקשו מהעירייה, דרך קשרי קהילה של המרחב, לשפר את מראה השכונה על בנייניה וקירותיה, באמצעות ציורי קיר. בין אם מדובר באותם תושבים ובין אם באחרים, ביחס בין השקעה באמנות בשכונה לבין נושאים חשובים ובוערים התובעים טיפול, הרי שאין סתירה בין השניים, הם אינם באים אחד על חשבון השני והם מתקיימים במקביל והאמנות כאמור, רק יכולה לתרום.
* תודה לשותפיי לצוות הפרויקט:
שירן נווה, מנהלת פרויקטים ממטה המשנה למנכ"ל עיריית תל-אביב-יפו, שהעיזה לחלום.
רן יוריסט, לשעבר מנהל פרויקטים במרחב הציבורי, מרחב קהילה דרום מערב, שחיפש קירות ללא לאות.
ולמוריה שעתל שממשיכה במרץ ובמסירות.
מצ"ב לינק למפת מיקומי היצירות בשכונת נווה שאנן
לקריאה נוספת:
הדס עפרת, אמנות. פעולה. עיר, 2021, רסלינג
חגי כנען, תשע הערות על אמנות רחוב והדמיון של הריבון, 2011
חגי מרום, מחתרת הגרפיטי של תל אביב,2011
טל לניר, אמנות רחוב בישראל, 2011, מוזיאון תל אביב לאמנות
מעין נבו, שיפור קירות מוזנחים באמצעות ציורי קיר, מגזין גן ונוף, אוקטובר-נובמבר 2018, עמ' 42-44