בערב של ה-25 ביוני שנת 2018 הייתי בירושלים אבל הלב היה בכיכר רבין בתל אביב ופחדתי. מאוד. הרבה נשים שאני מכירה ואוהבת היו באותה עת בכיכר, מנסות לוודא שהיא נשארת פתוחה בפני נשים – משפט שקשה להאמין שהוא נכתב בשנת 2020 במדינה דמוקרטית. הסתבר שלדאגה שלי הייתה סיבה טובה – אחת הפעילות הפמיניסטיות נפצעה באותו ערב אחרי ששוטר היכה אותה באגרוף והיא נאלצה להתפנות לבית חולים. רק בנס הערב הזה לא הסתיים עם פצועות נוספות.
האירוע החמור הזה היה סופה של סאגה משפטית ארוכה שבה נטלתי חלק מרכזי בתפקידי אז כמקדמת המדיניות והחקיקה של שדולת הנשים בישראל. כמה ימים לפני כן, גילינו שארגון הנמנה על חסידות חב"ד בשם "האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה" מתכוון לקיים בכיכר רבין עצרת מוזיקלית עם שלל זמרים ואורחים (גברים כולם, כמובן) ובאותיות קטנטנות צוין כי יהיו שם גם "מקומות מיוחדים לנשים". מורגלות בשלל הביטויים המכובסים שבהן מתוארות הפרדה מגדרית כפויה והדרת נשים, פנינו לעיריית תל אביב-יפו בדרישה שלא תאפשר את האירוע. העירייה דווקא פעלה במהירות והודיעה לאגודה שלא יוכלו לקיים את האירוע אם יהיו בו מחיצות, סדרני "צניעות" או כל ניסיון למנוע מנשים את הגישה לחלק מהכיכר. האגודה עתרה לבית המשפט נגד ההחלטה ושדולת הנשים ביקשה להצטרף להליך. בית המשפט החליט שהאירוע יתקיים במתכונת המתוכננת כיוון שכבר הובטח כך על ידי העיריה (כלומר יהיו מחיצות) אבל כל אישה תוכל לשהות היכן שתרצה בכיכר ואסור יהיה למנוע ממנה כניסה או להפנות אותה מעבר למחיצה. כמו בכל מקרה אחר בהיסטוריה שבו קיצוניים קיבלו אצבע, גם כאן הם רצו את כל היד. ואכן כפי שמתואר למעלה, נשים שניסו להבטיח שהחלטת בית המשפט תקוים, נאלצו להתעמת עם המשטרה (זו לבסוף התעשתה וקיימה את פסק הדין לפיו יש לאפשר לנשים לשהות בכל מקום בו ירצו).
האירוע בכיכר רבין לא היה הפעם הראשונה ולצערי גם ממש לא האחרונה שבה נאלצנו להיאבק – לפעמים בבתי משפט, לפעמים בגופנו ממש, כדי להבטיח דבר בסיסי כל כך: שהמרחב הציבורי לא ייסגר בפנינו, הנשים.
צונאמי של דרישות למתחמים ציבוריים "נקיים" מנשים
במהלך השנים הצטברו עשרות רבות של עדויות למקרים של הדרה, אלימות, הפרדה כפויה ודרישות צניעות משפילות – כולם מוכוונים כלפי נשים. התופעה שהתחילה בסוף שנות התשעים בדרישות של פלגים קיצוניים בחברה החרדים לקווי אוטובוס נפרדים שנקראו בפיהם קווי "מהדרין" – בהם גברים יושבים מקדימה ונשים מאחורה, הפכה לצונאמי של דרישות למתחמים ציבוריים "נקיים" מנשים, להפרדות בכל תחומי החיים ולמחיקה של כל ייצוג נשי כמו תמונות או אפילו סמלים וקווי מתאר של נשים מהמרחב הציבורי. מה שהיה בעבר נחלתם של שוליים סהרוריים – הפך לדרישות של זרמים מהמיינסטרים החרדי והדתי. הפרדות שפעם היו מוגבלות למרחבים מצומצמים ומובחנים כמו בתי כנסת וכמה בריכות/חופים – פרצו לכל מקום; הקצנות שבעבר נחשבו לקוריוז – התחילו להיות מוצגות כנורמות שהיו איתנו מימים ימימה וכדרישות לגיטימית בשם "הזכות לתרבות" או "הלכות" מחמירות שהומצאו חדשות לבקרים.
חלק ניכר ממקרי ההדרה מתרחשים במרחב הציבורי: רחובות אליהם נאסרת כניסה של נשים או שנכפית בהם הפרדה בין המינים; שלטים משפילים המורים לנשים איפה מותר להן ללכת ואיך עליהן להתלבש הנתלים בערים כמו בית שמש וירושלים; השחתת מודעות ופרסומות ובהן דמויות נשים בכל הארץ; הופעות המתקיימות תוך הפרדה בין המינים או לגברים בלבד; במות עליהן מופיעים רק גברים, לעיתים תוך דרישה מפורשת להדיר נשים (ראו למשל את פרשת "עזרא למרפא" בתל אביב וכן גירוש נערה מבימת מופע יום העצמאות ברמת גן); רשויות מקומיות אשר נכנעות מראש לתכתיבים מדירים ונמנעות מפרסומים הכוללים תמונות של נשים ואפילו מרחבים ירוקים כמו מעיינות מהם גברים מגרשים נשים בכוח הזרוע. רשימה זו רחוקה מלמצות את עשרות מקרי ההדרה, ההפרדה ודרישות ה"צניעות" בהם המרחב הציבורי הופך להיות עוין לנשים רק בשל מינן.
העלמת אשה מצוירת משלט הסברה. צילום: מאיר יגוד
אזרחיות סוג ב'
ההדרה גורמת נזק רב לחברה הישראלית ומעמיקה מאוד את הפערים וחוסר השוויון הקיימים ממילא בין גברים לנשים בחברה: כאשר נלקחת מנשים הזכות לשהות במרחבים ציבוריים או לקבל שירותים שונים רק בשל מינן, חופש התנועה שלהן נפגע, הן מקבלות פחות משאבים חברתיים ומסומנות כאזרחיות "סוג ב'". כשתמונותיהן של נשים נמחקות מרחובות הערים או כשמפנים כלפיהן דרישות "צניעות" המסר הוא שנשים הן אובייקט מיני מעורר ומסוכן שיש להעלים ולהסתיר. זהו מסר מחפיץ, משפיל ופוגעני שלא היה מתקבל אם היה מדובר בכל קבוצת אוכלוסייה אחרת. לא בכדי, לאחרונה מתרחבת הכתיבה המשפטית על הדרת נשים כסוג של הטרדה מינית ולפני מספר שנים בית המשפט אף הרשיע בעבירה של הטרדה מינית בחור חרדי שצעק על אישה באוטובוס וכינה אותה: "פרוצה".
ההדרה לא רק פוגעת בזכויותיהן הבסיסיות של נשים, היא גם משנה ומעצבת את המרחב הציבורי עצמו. המרחב הציבורי הוא המרחב שמחולל פעילות חברתית. הוא המקום בו מוחלפים רעיונות, נערכות מחאות ובו פוגשות ופוגשים את "האחר". עיצובו ותפקודו של המרחב הציבורי משפיעים בתורם על ההתנהלות היומיומית של כולנו ועל עיצוב תפיסת העולם שלנו (אם כל שלטי החוצות שתראה ילדה בצעירותה הם של גברים, איך היא תדע שגם נשים יכולות להיות מעורבות בחברה?). הרחובות, הכיכרות, הפארקים, התחבורה הציבורית, מוסדות הציבור – כל אלה ממלאים תפקיד מרכזי בחיי התושבות והתושבים. מה המשמעות של הדרתן והיעדרן של נשים מהמרחב הזה? איזה חלק יהיה להן בחברה ובעיר? איך זה ישפיע על הגברים המשתמשים במרחב הציבורי? ניכר כי ההשלכות של ההדרה חורגות מהפגיעה בנשים עצמן, וזולגות גם אל פגיעה בתפקוד המרחב הציבורי ובלכידותה של החברה.
היררכיה שבה גברים תמיד בראש
הפרדה מגדרית כפויה מוצגת לעיתים באופן מיתמם כפרקטיקה שוויונית ("נשים אינן מודרות, הן "רק" נמצאות מאחורי מחיצה) אבל בפועל גם כאן מדובר בפרקטיקה שמשפילה נשים ומעמיקה את האפליה. מאפייני ההפרדה אינם שונים מהותית מאלה של הדרה מוחלטת ושל דרישות "צניעות". גם כאן ההפרדה אינה ניטרלית – המחיצה נועדה להסתיר נשים מהעין כיוון שהן נתפסות כמי שמטמאות, מחטיאות וכד'. הן מקוטלגות קודם כל על פי מינן, השאלה הראשונה והחשובה ביותר הופכת להיות "האם את גבר או אישה?" ורק לפי זה ייקבע הסטטוס החברתי שלך, המקום אותו תקבלי במרחב, מה תראי ואיזה משאבים תקבלי. הגישה הזו משכפלת את התפיסה לפיה ההבדלים בין נשים לגברים הם הבדלים מהותניים המצדיקים יחס שונה לכל אחד מהמינים ומעמיקה שלל סטריאוטיפים מגדריים פסולים. כך למשל כשמוצעים חוגים בהפרדה לילדים – לבנים יוצעו תחומים כמו אלקטרוניקה ואומנויות לחימה ואילו לבנות – תפירה, מחול וכד'.
לא בכדי קבע בית המשפט העליון כבר בשנות התשעים בבג"ץ קעדאן כי מדיניות של "נפרד אבל שווה" היא בלתי שווה מעצם טבעה, כי היא מחדדת את השוני בין קבוצת המיעוט לבין אחרים, משדרת כלפיה עלבון ומקבעת תחושות של נחיתות חברתית. הצעה להפריד קורסי הכשרה מדינתיים לקבוצות של מזרחים ואשכנזים, הייתה מעוררת שערורייה רבתי אך כשמדובר בחלוקה של גברים/נשים ההפרדה נראית לרבים בציבור כהפרדה "תמימה" שאינה קשורה לנחיתותן של נשים אלא למסורות ומנהגים כלשהם, "ניטרליים". אבל ההפרדה הזו אינה תמימה כלל וכלל אף אם אלפי שנים של הפליה כלפי נשים הפכו אותה הרבה פעמים לשקופה עבור רבים.
ההפרדה לא רק מחזקת את הסטריאוטיפים המגדריים של כחול/ורוד והיא לא רק מטעינה כל סיטואציה בה מעורבות נשים בהקשרים של מיניות ובתזכורת לנחיתות חברתית של נשים. במקרים של הפרדה מגדרית, נשים תמיד יופלו בפועל לרעה – פחות משאבים, מעמד, כוח וקול. בקווי ההפרדה ("מהדרין") שההפרדה הכפויה בהם נאסרה על ידי בית המשפט העליון, נשים תמיד נדחקות לחלק האחורי של האוטובוס ולא בכדי. בהרצאות ואירועי תרבות מופרדים לנשים תמיד יוקצה השטח האחורי, הקטן יותר או התצפית הפחות טובה אל הבמה/מרצה. לרוב נשים גם יורחקו מהבמה עצמה באירועים אלה (ולא רק בשל האיסור המשפיל על שירת נשים, אלא אף כמרצות או כפאנליסטיות). ההפרדה נועדה לכונן היררכיה שבה גברים תמיד בראש.
צעדת השרמוטות. ת"א צילום: הילה לוטן
בלי הבדל דת, גזע ומין
מבחינה משפטית הדרת נשים היא תופעה החותרת תחת ערכי היסוד עליהם מבוססת חברה דמוקרטית ובפרט תחת עיקרון השוויון. כבר במגילת העצמאות נקבע כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". הזכות לשוויון מתבססת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל כן היא בעלת מעמד חוקתי על-חוקי, הגבוה ממעמדו של חוק "רגיל". בשנת 2000 נוסף לספר החוקים חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים האוסר במפורש על הפליה מחמת מין בהספקת מוצר או שירות ואף מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק למי שנפגעו מאפליה כזו. אמנם בחוק קיים חריג המאפשר לקיים הפרדה מגדרית במקרים מסוימים, אולם הוא מפורש בידי בתי המשפט באופן מצומצם ביותר ואינו מאפשר את מרבית מופעי ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ועל אחת כמה וכמה הדרה מוחלטת של נשים, מחיקתן או הצגת דרישות "צניעות". בשנת 2014 אף התקבלה החלטת ממשלה (מס' 1526) בדבר מניעת הדרת נשים במרחב הציבורי שאימצה דו"ח משרדי שנכתב בידי בכירות ובכירים במשרד המשפטים ובו שורת המלצות משמעותיות האוסרות על הדרת נשים במרחב הציבורי.
בתי המשפט נדרשו מספר פעמים לפסוק בסוגיות של הדרת נשים ואכן קבעו פעם אחר פעם כי הדרה, הפרדה כפויה ודרישות צניעות אינן חוקתיות ואינן חוקיות. בין הדוגמאות הבולטות לפסיקות כאלה: בג"ץ נעמי רגן בו נאסרה הפרדה כפויה באוטובוסים, בג"ץ מאה שערים שאסר כפיית הפרדה ברחובות העיר, הפסיקה בפרשת "קול ברמה" שקבעה כי יש להשמיע נשים בתחנת הרדיו המיועדת לציבור הדתי והחרדי, פסיקת בתי המשפט האוסרת על "שלטי צניעות" בבית שמש ופסיקה האוסרת על קיום מופע לגברים בלבד בחסות עיריית חיפה.
ולמרות כל זאת, הדרישות למתחמים "נקיים" מנשים, הפרדות בכל תחומי החיים ומחיקה של כל ייצוג נשי מהמרחב הציבורי לא מפסיקות להישמע.
ומה הלאה?
המאבק על מרחב ציבורי שוויוני, שבו נשים אינן מושפלות, מודרות ומופרדות נמשך זה שנים ארוכות. לאחרונה אנו מבחינות בהסלמה של התופעה, כאשר תביעות ההדרה והצניעות הופכות קיצוניות יותר, מגיעות למרחבים רבים יותר (דוגמת אתרי טבע והאקדמיה) ומתרגמות אף להצעות חוק המוגשות לכנסת. לתביעות מפלות אלה נלווה שיח מסוכן של זכויות, כביכול פגיעות בשוויון, הפרדה כפויה והדרת נשים הן זכויות שיש להגן עליהן. העמקת ההפליה מתאפשרת במידה רבה בזכות העלמת עין, הסכמה שבשתיקה או אפילו תמיכה של ממש מצד גורמים שמרנים בחברה החילונית המזהים את ההזדמנות לשמר את ההיררכיה בין המינים בנימוקים מכובסים של "כבוד", "רב-תרבותיות" או "התחשבות" באחר.
לצד זאת, ניתן לציין לטובה גם מגמות מעוררות אופטימיות של גורמים הנחושים לעצור את ההפליה וההדרה. מגמות כאלה ניתן לראות בכמה רשויות מקומיות כמו רמת גן, עמק חפר, תל אביב, רמת השרון ועוד, אשר התחייבו לפעול נגד התופעה ואף נקטו צעדים בנושא בהזדמנויות שונות.
עלינו להמשיך ולעמוד על המשמר, לעצור צורות חדשות של הדרת נשים המופיעות למרבה הצער חדשות לבקרים, לתמוך בגופים ובפעילות הנאבקים בתופעה, ליזום מחאות, להגיע לבתי המשפט במידת הצורך ומעל הכל – להבהיר לנבחרות ולנבחרי הציבור שלנו כי החברה הישראלית תגלה אפס סובלנות כלפי הדרת נשים וכי אנו מצפות ומצפים מהם להגן על ערכי השוויון ולדאוג שהמרחב הציבורי ימשיך להיות המקום של כולן וכולם.
* הערך מוקדש לזכרה של חברתי בסי (בתיה) ליטמן *
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 07.07.2020
יש מצב שיעניין אתכם
