בשנים האחרונות מתנהל מאבק סמנטי בין המושג הוותיק "שיתוף ציבור", ובין חלופות מתחרות כמו "תכנון עם הציבור", "שותפות הציבור" או "תכנון מערב אוכלוסייה". בין היתר, הוא מצביע על סוד די גלוי בתחום: שהמודל הקיים לשיתוף ציבור בישראל אינו מצליח ליצור את התוצאות שביקשנו שישיג. כפי שהם מתנהלים כיום, מפגשי שיתוף ציבור אינם מצליחים לרוב להפיק ידע שימושי, להציף קולות שונים ולקדם את התכנון. לאור זאת מעניין לבחון יוזמות חדשות ליצירת השתתפות אזרחית בתהליכי התכנון תוך שימוש בכלים לא שגרתיים. אחת הדוגמאות ליוזמה כזו היא "מראה מקום", מרכז שהוקם על ידי האדריכלית ליאת אתגר-בריקס בשכונת קריית יובל בירושלים. המרכז, היא מספרת, מתבסס על עבודת מיפוי סוציולוגית ושם דגש על שילוב טכנולוגיות קוד פתוח שמאפשרות חשיפה של מידע תכנוני לציבור. כל זאת נעשה באמצעות כלים חדשים, שחורגים מפגישות תכנון סטנדרטיות.
בלונים בקוד פתוח
אחד הפרויקטים הבולטים של המרכז הוא צילום באמצעות בלון. מדובר למעשה במארז לשימוש עצמי של בלון, אליו נקשרת מצלמה, המורמת מעל הקרקע באמצעות חוט. אנשי "מראה מקום" השתמשו בטכנולוגיה הזו כחלק מפיקניק תכנון, אליו הוזמנו תושבי שכונת קריית יובל, סטודנטים ומתכננים. במהלך האירוע יצאו המשתתפים למפות באופן עצמאי את ואדי היובל, כאשר התוצאה היא צילומי אוויר איכותיים ומקצועיים שיכולים לשמש את הקהילה לתכנון בעתיד, כיוון שאינם מוגבלים על ידי זכויות יוצרים.
"משחק הקוביות תרגם את המתיחות בין התושבים לפעילות סביב כללי משחק. המשחקיוּת ממתנת את המתיחות, ובאותו זמן מקרקעת את המחלוקות בהחלטות פיזיות שקל יותר להגיע סביבן להחלטות ולפשרה, מאשר בדיון מופשט"
"אני תמיד מצטטת את המקרה הזה, כי מאוד פשוט להסביר את ההשפעה שלו, וזאת למרות שההיתוליות שבו מתעתעת" מסבירה אתגר-בריקס. "חלק מהרעיון היה ליצור אירוע קהילתי שהוא כייפי, ולכן סביר שיותר תושבים יסכימו להשתתף בו, מאשר במפגש תכנון מחניק. אבל מעבר לזה, יש כאן עקרונות חשובים שהכלי מצליח לייצר בפשטות שלו. קודם כל, מדובר בשאלה של עלות התכנון והזכות על פעולת התכנון – צילום עצמי באמצעות בלון מעביר את זכות השימוש בתצלומי אוויר באיכות טובה לקהילה ולשימוש בעתיד כרצונה, בלי עלויות של זכויות יוצרים ובלי ליצור הפרדה בין מומחים ששולטים בידע ובין תושבים שנדרשים לקבל אותו. שנית, זה מאלץ מתכננים לצאת מהמשרד ולהגיע למקום התכנון וכך לקבל מידע שאי אפשר לקבל ממפות גוגל או ממפות טופוגרפיה. אני, למשל, זוכרת כמה חם היה ללכת בוואדי בגלל סוג הקרקע. לאחר איסוף החומרים אפשר להמשיך ולשאול מה עוד אפשר לעשות עם הפרויקט. במקרה הזה, עבדנו עם הסדנה לידע ציבורי כדי לאפשר לתושבים להעלות ידע מקומי על המפה".
דוגמה זו יכולה לגרור ביקורת, מכיוון שהיא נדמית כמשחק או קוריוז טכנולוגי ולא פתרון לבעיות תכנון משתף. אתגר-בריקס מסייגת: "כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה חדשנית חשוב להבין שאנחנו נעים בין פשקוויל לבין אפליקציה כדי להגיע לסוגים שונים של ציבורים", היא מתארת בחיוך. ובאמת, בתהליך תכנון משותף של ואדי האסבסטונים, מרחב ירוק ששימש כמעברה עד הקמת שיכוני קריית יובל, סטודנטים יצרו משחק קוביות המתרגם את צילום האוויר למפת איזור (zoning) של השטח. "משחק הקוביות תרגם את המתיחות בין התושבים לפעילות סביב כללי משחק. המשחקיוּת ממתנת את המתיחות, ובאותו זמן מקרקעת את המחלוקות בהחלטות פיזיות שקל יותר להגיע סביבן להחלטות ולפשרה, מאשר בדיון מופשט".
"צריך לצאת ממסגרת החשיבה הניאו-ליברלית"
המרכז "מראה מקום" הינו חלק מפעילותה של היחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל, יוזמה של אתגר-בריקס, שהוקמה על מנת להעניק לסטודנטים לאדריכלות בשנים מתקדמות אפשרות להתמחות באדריכלות חברתית המשלבת בין עקרונות עיצוב, מחשבה פוליטית, טכנולוגיה ואקטיביזם. בעוד היחידה כוללת כוח אדם משמעותי של סטודנטים ומאופיינת בעבודה תיאורטית רבה, היו שתהו מה האפשרות ביישום השיטות הנלמדות ביחידה לתהליכי תכנון שמובילות חברות פרטיות. לטענת בריקס-אתגר, סוג תכנון שכזה הוא ציבורי במהותו הארגונית והתיאורטית. "אני גם עובדת כאדריכלית באופן פרטי ואני רואה את ההבדל, כמו למשל הצורך להציג כל מקרה כסיפור הצלחה ברגע שאת צריכה 'למכור' את שירותיך. בסופו של דבר, אין תחליף לעובדים הקהילתיים שאחראיים על הצפת הקולות של אלו שקולם אינו נשמע, וצריך לומר זאת – תכנון צודק צריך להגיע מתוך ארגונים ציבוריים".
"אנחנו פועלים בתוך פרדיגמה של תכנון ניאו-ליברלי ואחת האיכויות שלה היא שהיא בולעת הכול, ומכניסה כמעט כל אלטרנטיבה של פעילות תכנון לתוך המנגנון הזה. אני מקבלת פניות מיזמים שרוצים שאני אפעל איתם כדי לייצר מיתוג של תכנון מעורב תושבים כי הוא יקטין התנגדויות. אבל חלק מההכשרה שלנו היום היא להבין טוב את המערך הניאו-ליברלי שמשפיע על עולם התכנון כדי שנלמד מה הפעילות שלנו יוצרת ואיזה סדק היא מייצרת".
בתשובה לשאלה האם ישנם פרויקטים בהם היחידה לא תשתתף, בריקס-אתגר הציגה כמה כללי אצבע, כמו ההחלטה לבחור בפרויקטים בהזמנת הקהילה, שיהיה מי שייקח עליהם בעלות בתום הפעילות הרשמית של היחידה. במהלך העבודה, לא פעם היא נתקלת בשאלה, איפה צריך להתפשר ולוותר על חיפוש פרויקטים "צודקים" לחלוטין. "עכשיו אנחנו עובדים עם הקהילה החרדית בקריית יובל והמפגשים הראשונים היו מטלטלים עבור הסטודנטים שלי, שהם יהודים ולא-יהודים" היא מספרת. "למשל, ישבנו במפגש בו התושבים החרדים אומרים שחייבים להיות מאוחדים מול 'הגויים שבאים לחסלנו'. אז בוודאי שלא מדובר במקרה שהוא טהור, אבל אי אפשר לחשוב על פרויקטים כאלה באופן טהרני כי זה יפסול כל פעולה, קשה למצוא פרויקט שהוא צודק באופן מוחלט. צריך לשאול האם הוא יקדם את הערכים שאנחנו רוצים לקדם. כיוון שהתשובה לכך היא חיובית, ההתערבות היא מוצדקת".
אדריכלות: פעולה אמנותית או חברתית?
תהיות דומות עלו בפרויקטים שביצעה אתגר-בריקס במזרח ירושלים. "אלו הן תמיד סיטואציות מורכבות. אחד הנושאים שיצרו מתח ביני ובין השותף שתכנן איתי במזרח ירושלים, למשל, היה הנושא של ייצוג מגדרי. הוא התעצבן כאשר ביקרתי את העובדה שרק גברים היו מגיעים לישיבות התכנון מכיוון שלטענתו לא היתה לנו זכות לקבוע איך הקהילה תייצג את עצמה. מצד שני, שיתוף חלקי כזה יצר בעיית תכנון אמיתית כיוון שבעוד הגברים יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב, מרבית הנשים והילדים נשארים במהלך היום בשכונה. באופן דומה, בעלי הקרקעות קיבלו ייצוג יתר על פני מחוסרי הקרקע ועלתה השאלה האם הפעילות שלנו לא מטה את הכף עוד יותר לטובתם. יחד עם זאת, לעבודה עם הקהילה יש פוטנציאל לפתור את הקונפליקטים האלה. כך למשל, התושבים עצמם החליטו על מערך פרוגרסיבי להפרשות קרקע לצרכי ציבור, שייקח יותר מאלה שיש להם יותר, ולהחלטה הזו הם הגיעו לגמרי בעצמם".
אחד מהנושאים הקרובים ביותר לליבה, כך נראה, הוא הרצון לנפץ את התדמית הא-פוליטית של התכנון והמומחיות המקצועית, המחלישים את היכולת של תושבים לפעול. זהו דיון שנכנס גם לנורמות מקצועיות ולשאלה האם אדריכלות היא פעולה אמנותית או חברתית. "אדריכל מוכר טען פעם שזו שטות מוחלטת לחשוב שאדריכלות יכולה לפתור בעיות – המטרה שלה, כמו כל אמנות, היא ליצור בעיות חדשות. אחרים, ואני ביניהם, חושבים שהפעילות של האדריכלות במרחב הציבורי מקנה לה תפקיד חברתי ולכן צריך לשאוף לעשות אותה ביחד כחברה. מבחינתי, התרומה של האדריכלים והאדריכליות היא בהוספת ממד הדמיון".
————–
עשה זאת בעצמך?
תגובה מאת רחלי רוזנזפט
המבט מגבוה לעולם אינו מבט תמים. זהו המבט שמאפשר לגורמי הכוח לראותנו ממעוף הציפור, לפקוח עלינו עין מבלי שנהיה מודעים לכך ולעצב עבורנו את המרחב מבלי לקחת בחשבון את צרכיו של הפרט. הרעיון של תצפית אזרחית על המרחב מלמעלה – כפי שבאה לידי ביטוי בערכת הצילום הניידת, המורכבת מבלון ומצלמה – יצרה אצלי תגובה רגשית של תסכול: האם באמת ניתן "לאזרח" את נקודת המבט של מנגנוני השלטון או שמא מדובר בלא יותר מהפרחת בלונים לשמיים כפעילות פנאי משותפת להורים וילדים?
הערכה, בשיטת "עשה זאת בעצמך", עוסקת בפרקטיקה של אזרוח המבט האווירי, בביקורת על המבט האווירי המפקח ובניסיון לנכס אותו מחדש. ניסיון זה שובר את המוסכמות ומאפשר ליחיד נקודת מבט תכנונית-כוללנית. אולם, חולשתה של אותה פרקטיקה מתגלה לנו מיד – מגבלות השיטה באות לידי ביטוי באופן "החובבני" בו הציבור מעורב בנעשה, ובמקרה שלפנינו, באופן בו הצילום מגבוה נעשה – באמצעות בלון המתעופף בשמים כמעט ללא שליטה. איך נוכל להשוות בין מטוסים זעירים ללא טיס שמצלמים את המרחב ואותנו ללא הרף, מזרימים מידע בכמויות עצומות למרכזי מידע המשמרים מנגנונים של כוח, לבין בלון אדום?
בתוך המציאות העכשווית בה הצילום זמין לכולם, הצילום האווירי נותר כלי של שליטה וכוח. הפקעתו בידי הציבור מעניינת וחשובה אך לפי שעה, נועדה לכישלון.
הדרך החכמה לשיתוף ציבור
תגובה מאת ניר לוטן
חשיבותו של שיתוף הציבור בתהליכי התכנון ברורה לכל, אך הדרך לכך עוברת דרך אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ומודלי "העיר החכמה". עד אז, צריך לקרוא לילד בשמו – הפעילויות המקומיות והאינטימיות שעורכת היחידה לאדריכלות אזרחית הן שיתוף הקהילה ולא שיתוף הציבור.
אז איך ניתן להעלות את הפרויקטים הללו לשלב הבא? השיטה לעשות זאת היא דרך אמצעים טכנולוגיים מתקדמים: שימוש בחיישנים אותם יישאו כל תושבי השכונה, שימוש ברשתות חברתיות, דירוג מקוון של חלופות תכנוניות, מפות אינטראקטיביות בקוד פתוח, מידול משחקי רשת תכנוניים – אלו רק חלק מהדברים שיכולים להצעיד את התחום קדימה.
החדשות הטובות הן שהעולם כבר שם. דוגמה בולטת לכך היא הפלטפורמה של commonplace בבריטניה שמבצעת סקרים ייחודיים באמצעות מפה אינטראקטיבית המאפשרת לציבור הרחב לשתף את המידע והצרכים שלהם. גם בישראל קיימות פלטפורמות שכבר פועלות בשוק, כמו זו של חברת "תובנות", שכבר היום מסייעת לממשלה ולגופים נוספים לבצע תהליכי שיתוף ציבור בצורה מתקדמת ברשת, או פלטפורמת loomio התומכת בקבלת החלטות משותפות ודיונים רבי משתתפים ברשת. ניתן לרתום את הפלטפורמות הללו ונוספות לטובת שיתוף הציבור בתכנון. יותר ויותר סטארט-אפים נענים לאתגרים הכרוכים בחוכמת ההמונים וב-big data, והמתכננים חייבים לעלות על הגל הזה ולנצל את ההזדמנות כדי להפוך את שיתוף הציבור ממפגש אינטימי במתנ"ס מקומי לתהליך רחב ומשמעותי.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 06.01.2016
יש מצב שיעניין אתכם
