כל מי שמתגורר או מסתובב תדיר במרכז העיר תל אביב בכלל ובאזור גן מאיר בפרט מכיר את הבניין הלבן והגדול המצוי בשולי הגן, ששוקם בעשור האחרון על פי תכנית של משרד אדריכלי הנוף מוריה-סקלי. בניין זה מוכר כ"מרכז הגאה" או בשמו הרשמי "המרכז העירוני לקהילה הגאה" והוא נפתח בינואר 2008 כמרכז חברתי-תרבותי לקהילת הלהט"ב המקומית. רשימה זו מבוססת על מחקר עדכני שבחן את סיפור תכנונו, מימונו והקמתו של המרכז הגאה דרך המושגים של צדק ופוליטיקה עירונית, וככזה המדגים את הקשר בין מיניות לבין תכנון ופוליטיקה עירוניים במקרה הישראלי והתל אביבי. פתיחתו של המרכז סימנה שיא בתהליך אותו אנסה לתאר ולנתח בקצרה ברשימה זו.
באוקטובר 2002 פרסמה עיריית תל אביב-יפו את מסמך "פרופיל העיר", שסיכם את השלב הראשון בהכנת תכנית המתאר החדשה של העיר. מסמך זה היה חלק ממהלך אסטרטגי רחב, במסגרתו פותח ופורסם חזון אסטרטגי לפיתוח העיר כהכנה לקראת הכנת תכנית מתאר עדכנית. למיטב ידיעתי היה זה המסמך התכנוני הראשון בישראל בעל התייחסות ברורה לקהילת הלהט"ב. בפרק המתייחס ל"אנשים וחברה", תחת הכותרת של "שירותים חברתיים עירוניים", נכתב כך:
כעיר ליברלית, העיר פתוחה לקבלת אוכלוסיות שונות, ביניהן האוכלוסייה ההומו-לסבית. אוכלוסייה זו מתמודדת עם קשיים וזקוקה לשירותים שונים. באחרונה פתח מנהל השירותים החברתיים מקלט ייחודי לנוער הומו-לסבי, שנפלט מבית הוריו עקב הקשיים שהמשפחה מגלה עם "חריגות" הנער/ה.
על אף ההתייחסות לקהילת הלהט"ב בקונטקסט בעייתי, הציטוט מתאר לראשונה ובאופן רשמי את העיר תל אביב -יפו כעיר המתייחסת בפתיחות לקהילה ומכירה בקיומה ובזכות של חבריה לקבל שירותים עירוניים באופן שוויוני. מבחינה זו הפגינה תל אביב-יפו חלוציות בהקשר הישראלי, במידה רבה בעקבות תהליכים חברתיים ופוליטיים שהחלו בשנות התשעים של המאה הקודמת. בעקבותיהם, התחזקה הקהילה הלהט"בית בעיר, הפכה לנראית (visible) יותר במרחב העירוני (למשל בעקבות מצעדי גאווה ואירועים אחרים במרחב הציבורי), וכן זכתה לייצוג פוליטי במועצת העיר.
הדרישה העולה מביקורת זו מופנית הן ללהט"בים והן למתכננים: להט"בים נדרשים לשאול עצמם, כפי שעשו הפמיניסטיות בשנות השבעים, כיצד צריכה העיר להיראות ומהו החזון שלהם לעיר שתהיה טובה עבורם. מתכננים צריכים לשאול עצמם כיצד התעלמו (ובמידה מסוימת עדיין ממשיכים להתעלם) מצרכים של להט"בים.
תכנון ערים, מיניות וצדק
הומוסקסואליות, למרות נוכחותה בערים כבר בתקופת יוון העתיקה ולמעשה לאורך כל ההיסטוריה, נתפסה בעולם המערבי בעת החדשה ועד המחצית השנייה של המאה העשרים (ובעיקר עד אירועי סטונוול ביוני 1969 בניו יורק) כסטייה, פשע וערעור על הסדר החברתי. תפיסה זו באה למשל לידי ביטוי בכתביו של מתכנן הערים הסקוטי הנודע, סר פטריק גדס, שתכנן גם חלקים נרחבים מהעיר תל אביב. ביקורת רבה מופנית בעשורים האחרונים לתחום התכנון מנקודת מבט להט"בית, ומוצאת ביטוי בכתיבה התיאורטית-תכנונית. ביקורת זו עוסקת למשל באופן בו תכנון משמר ומקדם סדר וערכים הטרוסקסואליים, חברתיים ומשפחתיים תוך התעלמות מצרכיהם של להט"בים ומהאופן בו הם משתמשים במרחב העירוני, דרך העלמה והשכחה של זיכרון מרחבי ומקומות הנקשרים להיסטוריה להט"בית בערים, ועד התעלמותם של מתכננים מההשפעה שיש להחלטותיהם על קהילות להט"ביות.
הדרישה העולה מביקורת זו מופנית הן ללהט"בים והן למתכננים: להט"בים נדרשים לשאול עצמם, כפי שעשו הפמיניסטיות בשנות השבעים, כיצד צריכה העיר להיראות ומהו החזון שלהם לעיר שתהיה טובה עבורם. מתכננים צריכים לשאול עצמם כיצד התעלמו (ובמידה מסוימת עדיין ממשיכים להתעלם) מצרכים של להט"בים. ההתעלמות הזו אינה מקרית והיא מגיעה מכמה כיוונים. כיוון אחד קשור לתפיסות הרואות את התכנון כפרקטיקה טכנית ומקצועית, או כזו שמיועדת וצריכה להתייחס לאנשים "נורמאליים". זו גישה המקושרת להתנגדות עמוקה לאורח החיים הלהט"בי ואף להומופוביה ושמרנות בעולם התכנון המקצועי והאקדמי (בעיקר האמריקאי, אך לא רק). כיוון אחר מגיע דווקא מהשמאל האנטי קפיטליסטי וממתכננים רדיקלים התופסים שוויון זכויות ללהט"בים ככזה שכל תכליתו לאפשר להומואים אמידים להשתלט על שכונות מדורדרות ולהפיק רווחים מתהליכי ג'נטריפיקציה. כך או אחרת חשוב להדגיש כי למרות שלהט"בים הם מיעוט, הסוגיות שחייהם בעיר מעלות אינן שוליות לעולם התכנון ולפרקטיקה התכנונית. לפיכך, על המתכננים להשתחרר ממה שהתיאורטיקנית פטרה דואן מכנה "הרודנות של תכנון מגדרי", כלומר תכנון הטרונורמטיבי המבוסס על הגדרות מגדריות צרות ודיכוטומיות. מכאן, העיסוק התיאורטי-תכנוני במיניות מוביל גם לעיסוק במושג נוסף, הוא המושג צדק.
בשנים האחרונות עוסקת תיאוריית התכנון באופן אינטנסיבי גם במושג החדש-ישן "צדק". פיטר מרקוזה למשל מדבר על "העיר הצודקת", שהיא עיר שלא רק שדיור בר השגה ודיור יוקרתי זמינים בה לכל, אלא עיר הצריכה לתמוך בשאיפות, באורחות חיים, ובצרכים שונים ומגוונים. הדיון בצדק עוסק במובנים שונים שלו, אחד המרכזיים שבהם הוא הצדק החלוקתי, דהיינו חלוקה שווה וצודקת של משאבים וטובין ציבוריים. מלבד הצדק החלוקתי ניתן לדבר גם על צדק הליכי וגם על צדק הכרתי. צדק הליכי, כפי שמגדירה אותו ארזה צ'רצ'מן, הוא תהליך קבלת החלטות הוגן שעשוי לקבל מענה באמצעות שיתוף והשתתפות הציבור בקבלת החלטות בנושאים תכנוניים, כולל קבוצות שוליים, למשל קהילת הלהט"ב או חלקים ממנה. הצדק ההליכי, אליבא דה-צ'רצ'מן מצטרף לצדק החלוקתי אך לא בהכרח מוביל אליו, שכן תכנון המותאם לצרכים של קבוצה אחת עלול לבוא על חשבון הצרכים והאינטרסים של קבוצה אחרת. צדק הכרתי לעומת זאת כולל הכרה של הממסד בזהותן התרבותית של קבוצות אוכלוסייה והוא חלק בלתי נפרד כיום מפוליטיקת זהויות הדורשת גם הכרה וגם חלוקה מחדש של תקציבים ומשאבים.
הצדק ההליכי, אליבא דה-צ'רצ'מן מצטרף לצדק החלוקתי אך לא בהכרח מוביל אליו, שכן תכנון המותאם לצרכים של קבוצה אחת עלול לבוא על חשבון הצרכים והאינטרסים של קבוצה אחרת. צדק הכרתי לעומת זאת כולל הכרה של הממסד בזהותן התרבותית של קבוצות אוכלוסייה והוא חלק בלתי נפרד כיום מפוליטיקת זהויות הדורשת גם הכרה וגם חלוקה מחדש של תקציבים ומשאבים.
המרכז הגאה במשקפיים של צדק
נשוב כעת בחזרה למקרה של המרכז הגאה וננסה לבחון את סיפור הקמתו בכלים המושגיים הללו. בראשית העשור הקודם נערכו בתל אביב שני סקרים רחבי היקף שנועדו לאתר את צרכי הקהילה, סקרים בהם השקיעה העירייה תקציבים ומשאבים. "הסקר הוורוד" משנת 2001 שיזמה חברת המועצה דאז מיכל עדן נועד "לאסוף מידע על אורח חייהם, עמדות חברתיות והרגלי הבילוי של חברי הקהילה ההומו-לסבית". ב-2004, עם כניסתו של עו"ד איתי פנקס לתפקיד חבר המועצה, הוא יזם ודחף להקמתו של מרכז קהילתי להט"בי בעיר.בעקבות כך נערך סקר צרכים נוסף לקראת הקמת מרכז עירוני לשירות הקהילה הגאה בתל אביב-יפו. ניתן לראות, אם כן, כי הפוליטיקה העירונית והתכנונית בתקופה זו נעה לקראת הכרה בצרכיה של הקהילה הלהט"בית בעיר, ובחלוקה מחודשת של משאבים שהתלוותה לכך, למשל בתכנון והכנת פרוגרמה מקיפה למרכז. גם התקציבים המופנים בסופו של דבר למרכז ולצוות השכיר שבו, והעובדה כי הוא שוכן בנכס השייך לעירייה (ושימש בעבר כבית ספר) מעיד על מגמה של צדק חלוקתי כלפי הקהילה הגאה בעיר. בהקשר זה ראוי לציין כי למרות שמרכזים להט"בים מסוג זה קיימים בערים רבות בעולם, רובם פועלים כעמותות עצמאיות, בניגוד למרכז התל אביבי שתוכנן, הוקם ומתופעל תוך מעורבות ישירה, ניהולית וכלכלית, של העירייה.
מלבד הביטוי של צדק חלוקתי תכנון והקמת המרכז הגאה מעידים גם על הטמעה של צדק הליכי. עצם ההחלטה להשקיע משאבים ולקיים תהליך מקדים ושיתופי, שהתבטא בסקרים רחבי היקף ובעבודה עם הקהילה ונציגיה במועצת העיר, מהווה ביטוי של צדק הליכי כלפי הקהילה הגאה. ייתכן וניתן היה להעמיק את השיתוף וההשתתפות של הקהילה מעבר לסקירת הצרכים ועבודה מול נבחרי ציבור. אלו ששותפו בתהליכים אלו מייצגים, מטבע הדברים, את הזרמים המרכזיים בקהילה ופחות (או כלל לא) את השוליים והחלקים הפחות מרכזיים בתוכה. יחד עם זאת, התהליך מבטא שינוי מדיניות בפוליטיקה העירונית והתכנונית בתל אביב-יפו, שינוי משמעותי ביותר בהקשר הישראלי, המבטא במידה רבה גם הטמעה של עקרונות צדק הליכי בתהליך הקצאת המשאבים והעבודה מול ולמען הקהילה הגאה בעיר.
ומה לגבי צדק הכרתי? מחד גיסא, ברור כי המדיניות העירונית המתוארת, בד בבד עם ביטויים של צדק חלוקתי וצדק הליכי, קידמה במוצהר ומתכוון הכרה חד משמעית בלגיטימיות של הקהילה הגאה כחלק מאוכלוסיית העיר, וכקהילה הראויה להקצאה של משאבים ולשירותים ייחודיים. מאידך גיסא, ניתן גם לבקר צדק הכרתי שכזה.
מחיר ההכרה
הסוגיה הראשונה בהקשר זה קשורה למעבר של להט"בים מפעילות במרחבים קוויריים לפעילות במרחבים "לגיטימיים" יותר כגון המרכז הגאה. דווקא ההכרה הממסדית עשויה להיתפס על ידי חלקים מסוימים בקהילת הלהט"ב כסוג של משטור, שליטה והגבלה על מרחבי הפעילות של פרטים בקהילה, וכדרישה לנורמליזציה ומיינסטרימיזציה. כך למשל, גן מאיר, בו ממוקם המרכז הגאה, היה ידוע במשך עשרות שנים כאתר ליחסים אסורים, וכן כמקום מפגש לילי להומואים, בעיקר לצרכים מיניים, שני רק לגן העצמאות. כעבור כמה שנים (ולאחר השיפוץ שעבר) הגן קיבל משמעות סימבולית שונה, "ממסדית" ולגיטימית יותר עבור הקהילה הגאה, עם מיקומו של המרכז הגאה בשולי הגן. כלומר הכרה למעשה בפעילויות מסוימות של הקהילה כלגיטימיות וראויות לתמיכה ממסדית, תוך דחיקת פעילויות הנחשבות פחות "נורמטיביות".
הסוגיה השנייה קשורה למדיניות העירונית ולפוליטיקה התכנונית אותה אימצה בעשור האחרון עיריית תל אביב-יפו, פוליטיקה המציגה ומקדמת את העיר כ"עיר עולם" מודרנית, וכחלק מרשת גלובלית של ערים מובילות בהיקף הפעילות הכלכלית שלהן. חלק ממיצוב זה כולל מדיניות המקדמת ומעודדת פעילות תרבותית וכלכלית של "המעמד היצירתי". "ערים יצירתיות" היא תופעה עולמית בעשור האחרון, ואינה ייחודית לתל אביב, והעקרונות המנחים אותה הפכו נפוצים בקרב מתכננים וקובעי מדיניות עירונית ותכנונית בעולם המערבי. הטענה העומדת בבסיס תופעה זו היא כי אוכלוסייה בעלת שונות היא המפתח ליצירתיות של העיר, לתחרותיות כלכלית ולניצול נכון ויעיל של המשאבים המקומיים. החיבוק החדש של קהילת הלהט"ב על ידי קובעי המדיניות והתכנון העירונית, שהקמת המרכז הגאה והתהליך שקדם לו הם דוגמה בולטת שלו, יכול להיות מנותח במסגרת זו של מדיניות עירונית המבקשת לקדם שונות, בפרט כשלהט"בים נתפסים במידה רבה כאוכלוסיה יצירתית. ניתוח קווירי מעלה את האפשרות שצדק הכרתי כזה עלול להיות בעייתי ומורכב.
אסטרטגיה עירונית כזו, בפרט כשהיא מלווה במדיניות תכנונית המבקשת לקדם שונות מינית ולספק צרכים של בעלי שונות זו, מחייבת זהות יציבה, קטגוריאלית ובעלת נראות וייצוג פוליטיים, כלומר זהות שניתן לקטלגה באופן מהותני ובתבניות חשיבה קיימות ו"לגיטימיות". תפיסה זו בעייתית מנקודת מבט הקווירית, הרואה בזהות מינית קטגוריה נזילה, לא קבועה ולא יציבה, כזו שאינה בהכרח הטרונורמטיבית, וגם לא הומונורמטיבית ( כלומר הרצון של להט"בים "להיות נורמלים" ו"נורמטיבים"). זו עשויה להיתפס כ"פוליטיקה של נורמליזציה", כלומר פוליטיקה ניאו-ליברלית שמבקשת שוויון והיטמעות במיינסטרים ובחברה ההטרוסקסואלית.
לכן, מנקודת מבט קווירית, המדיניות העירונית והתכנונית של תל אביב-יפו, שמכירה בלהט"בים ומקצה להם משאבים, אך בה בעת "מחבקת" אותם, מצפה מהם להיות "ייצוגיים" ו"אזרחים טובים" ומגבילה את פעילותם למרחבים ממסדיים ולפעילויות מסוימות היא בעייתית. תפיסה קווירית שכזו אינה מבטלת כמובן את החשיבות שבחלוקה צודקת יותר של משאבים (צדק חלוקתי), בשיתוף והשתתפות של להט"בים בתהליכי תכנון ועיצוב מדיניות (וצדק הליכי), ויחד עם זאת תתייחס בביקורתיות לתפיסה הרואה בלהט"בים צרכנים, ובעלי זהות מהותנית. תפיסה קווירית תשאל מדוע צדק (חלוקתי, הליכי והכרתי) הופך את ה"אחר" למושא הצריכה של המרכז הנורמטיבי.
מבחינה זו, המרכז הגאה נתפס כביטוי מעשי של מדיניות צרכנית ונאו-ליברלית וכדרך של הממסד להיטיב עם חלקים מסוימים בקהילת הלהט"ב, בעיקר גברים הומואים, מבוססים, אשכנזים ומקושרים בפוליטיקה המקומית, הקהילתית והעירונית. גם מבחינת התרומה לקהילה נשאלת השאלה עד כמה המרכז הגאה אכן תורם לכלל חלקי הקהילה הגאה.
כמובן ששאלות אלו מורכבות והתשובה עליהן אינה חד משמעית. כך למשל ראוי להמשיך ולדון באופן שבו המרכז הגאה, כמו גם ארגונים קהילתיים אחרים המרכזים כוח ועוצמה פוליטית בתוך הקהילה, מדירים מתוכם את השוליים הפחות חזקים בקהילה, ומה ניתן לעשות על מנת להתמודד עם התופעה. חשוב גם להמשיך ולדון בתפקיד הממסד, ולא רק הקהילתי, אלא גם העירוני (העירייה למשל) בהעצמת חלקים מסוימים בקהילה או אורחות חיים מסוימים, בעוד אחרים נשארים בצד ולא נהנים מפירות אלו ומהצדק החלוקתי והתהליכי שהקהילה משיגה לאחרונה.
המאמר המלא יתפרסם בגיליון הקרוב של כתב העת "תכנון" ויוצג ב- 19.2.15 בכנס איגוד המתכננים בבאר שבע.
לקריאה נוספת:
לינק לספר: Queerying Planning באתר ההוצאה.
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 16.02.2015
יש מצב שיעניין אתכם
